לפני כמה ימים קראתי כתבה ב"פירמה" (גלובס) על בלוגים. בין היתר, נכתב שם, די בצדק אולי, שבלוג שאין לו טוקבקים, מגיבים, קוראים קבועים, לא זוכה לאורך חיים. לא זוכה ליחס טוב כמו כזה עם הרבה מגיבים, ובסופו של דבר הכותב מתייאש. יש צדק במה שנכתב שם, כאמור, אבל מיד חשבתי על הבלוג שלי כאן. הוא הבלוג הראשון שאני מצליח להחזיק ולתפעל באופן רציף כזה או אחר. אני חושב שאני עצלן עם כוונות טובות. לפחות שלוש פעמים בשבוע אני חושב על תכנים שיכלו להתאים לכאן, ואולי סוף סוף למצוא גורם שיהיה יותר מרכזי מהפוסטים של "אני צריך לכתוב יותר, אוי, למה אני לא כותב".
אבל הבלוג הזה הוא מפלט. אני לא אספר עליו לחברים שלי או לדייטים שלי או לבחור או שניים שאני יכול לקרוא להם אקס. לא לאמא, לא לאבא, לאף אחד. לצערי, סיפרתי את זה למישהו אחד, והרגשתי כאילו עוקבים אחריי עם זכוכית מגדלת. ביקשתי ממנו להפסיק, אבל אני לא אדע באמת אם הוא הפסיק.
הבלוג הזה הוא מפלט. אני יכול לדבר בו בחופשיות. כתבתי בו על בעיות האכילה שלי, על הקראשים הפוגעים, היאוש, הבדידות, וגם על כמה רגעים טובים, לא חסרו כאלה.
אני מתרחק מכאן, וזה מעיק עליי, אבל יש לי כל כך הרבה רעיונות בראש, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ומסיבות לא ברורות, אני סתם - דוחה אותם. אני רוצה לארגן ביקור ב"יד ושם" ליחידה שלי אבל מתעצל להרים את הטלפון לבחורה שאחראית על זה, למרות שהבטחתי לה להתקשר. אני דוחה להתקשר לבעל הבית שלי לגבי משהו. כאילו אני בורח. אני חושב שאני רוצה להתחיל ללמוד, אני חושב וכמעט בטוח שאני יודע מה - אבל יש לי ספקות.
אני מרגיש קצת אבוד אבל הכי מסודר וממוקם. חסר כוח אבל מלא אמביציה. אני מרגיש לכוד. לא מוכן להשתמש באמצעים כימיים כדי להשתחרר.
והכותרת? צריך משהו כדי למשוך אתכם פנימה, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
