I Might B The 1

ישבתי המום מול מסך הטלוויזיה הערב. המום. עמד לו נשיא, שלא נחשב לבחירה לגטימית אפילו בפני עמו שלו במשך כל כהונתו, וניסה להוכיח את חפותו. הוא האשים את התקשורת, את המשטרה, את היועמ"ש לממשלה, את הכנסת, את "קדימה", את כל מי שאפשר. הוא טען שהכפישו אותו במשך 6 חודשים, עתה הוא התפנה להכפיש את השאר.

הוא בחר בעיתוי אומלל לנסות להוציא את השד העדתי שוב מהבקבוק. כמעט שמעתי על בדל שפתיו את הביטוי "מזרחי", כמעט, ואין ספק לאף אחד שהוא רצה להכניס אותו, אבל זה היה זורק את הנאום הזה, 50 דקות של דברי תוכחה ("אתם אנשי התקשורת, שלא מצליחים להחזיק נישואין") וארס מפיו, לכיוון אחר לגמרי. בכל מקרה, המטרה שלו הייתה להצטייר כאדם אומלל, אני חושב שהוא די הצליח, אולי אפילו אומלל, נלעג ופטתי. הוא נראה כאילו יורה לכל הכיוונים ותוך כדי בורח מיריות האחרים.

התקשורת ממהרת להגן על עצמה, אבל אין ספק שיש מגמתיות כזו או אחרת בעריכה ובהגשה. התקשורת יודעת "לזכות" ו"להרשיע". חיים רמון, למשל, קיבל יחס שונה לגמרי. אני, בניגוד לקצב, לא חושב שמדובר במשהו אישי, אלא בהתייחסות לממצאים. בעוד שמענייניו של רמון היה ריח מסריח ביותר, בהאשמותיו של קצב קשה למצוא דופי. במיוחד כאשר שולחים עבריינים לקרוא לא' זונה.

אני מאמין שטוב היה לו קצב היה מתפטר מיד. המעמד הזה, של נשיא מתגונן, לא עושה טוב לחברה בישראל, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. הוא לא צריך להמתין להחלטה על כתב אישום. הוא צריך לארוז חפציו ולצאת מבית הנשיא. לאפשר לעם להמשיך את החיים כסדרם. הרי זה לא הגיוני שהאדם שאמור להיות המאחה הלאומי, הייצוגי ביותר יהיה מואשם לכאורה בפשעים כה חמורים וישמור על תפקידו. אני לא דואג לכלכלה הישראלית, כלל, נדמה שאנחנו באופוריה כללית והיא חסינה כמעט לכל דבר. קצב לא יהיה זה שימוטט את העסק. אני תוהה מה כן. או איזו התפטרות כן. השווקים עובדים מצוין גם בהרגשה של חסך מנהיגותי, אז מה אם ראה"מ יתפטר?

ואם כבר ראה"מ, יפה לראות שגם הוא רוכב על גל קצב. גל קצב הגיע לו בעיתוי מוצלח. רק לפני פחות משבוע התפטר הרמטכ"ל וכל החיצים הופנו אליו ואל שר הביטחון, והנה, עוד "ספין" שלא קשור אליו, מזכה אותו בפופולריות בכנס הרצליה אפילו. להזכירכם, למרות מחיאות הכפיים שהוא קיבל שם היום, רק בתחילת השבוע סחט אלי הורוביץ מחיאות כפיים בנאום תוכחה שקרא לו להתפטר.

הרבה התאכזבו מהממשלה הזו. מהמפלגה שעומדת בראשה, מהמרכיבים השונים שלה. גם אני. לא התאכזבתי מאולמרט, לא ראיתי אותו כמישהו גדול מדי, כגאון פוליטי, אלא כפוליטיקאי אפרפר שקיוותי שייגע להתמודד עם צרות כשיגיעו ולנווט את המדינה תקופת מה (קצת יותר ארוכה מחצי שנה). עמיר פרץ הוא כישלון, בעיקר בקונספט. הוא הגיע למעמדו בזכות מה שהיה לו להציע. הוא רומה בתרגיל שעוד יילמד במדע המדינה זמן רב, תוך כדי שהוא מנסה להתחכם מול היריב, שועל ותיק. למרות שסביר להניח שמי שיסבול מתוצאות המינוי הזה הוא גם אולמרט, לפחות לו לא היה ציפיות גדולות לגבי המשך הדרך, הוא בא לעשות משימה ובסופה היה סביר שיניח את התיק. פרץ, לעומתו, ניסה לבנות קריירה פוליטית, הוא חשב שממשרד הבטחון הוא ייזנק לראשות הממשלה. נכון, אנחנו בימים שאחרי המלחמה בסה"כ, מפלס הרגשות הלאומי כלפיו וכלפי ממנו עוד ישכך, אבל אין ספק שראה"מ יהיה קשה לו להיות. כל מהלכיו, עם הסתירות שבהם, הם מהלכים קלאסיים לשימוש כנגדו, והם יותר חזקים מהאג'נה הלא שימושית שלו שבקרוב עומדת לקרוס כולה (אם מחר תאושר תיאורטית ע"י ראה"מ התוספת שמשהב"ט מבקש), ויותר מהקשר המקסים והמעודד והממלכתי עד מאוד שלו עם אחלמה. דבר אחד נותר לזקוף לזכותו, העקשנות, העיוורת לעיתים. הוא רוצה תוספת למשהב"ט, הוא מאמין בתוספת למשהב"ט, הוא ינסה בכל כוחו להשיג אותה. אני רק מקווה שזה יהיה משהו קצת יותר מועיל מאשר ססמת האלף דולר.

אבל האכזבה האמיתית שלי היא ציפי לבני. בפרמטרים רבים, היא נותרה בעיניי פוליטיקאית ראויה. תיאוריה בתקשורת, כולל הכתבה עליה ב 7 ימים עדיין הותירו בראשי רושם של מישהי שעובדת קשה, כל הזמן, ומשיגה בסבלנות את כל מטרותיה, בצורה שיטתית ונבונה. אבל, לא נמנעת ההרגשה והמחשבה שהיא פשוט לא הבינה, שהיה זה מוקדם מדי לזרוק אותה לתפקיד שהיא יצאה אליו, שאולי אולמרט בנה גם לה מלכודת, שממנה הוא לא ייצא טוב, אבל היא תאבד בכלל.

יש לדון בקו הדק שבין תפקידיו של משרד החוץ. לדעתי אין הוא צריך לעסוק בהסברה מייעודו. צריך להיות משרד הסברה נפרד, שפועל בתיאום משרד החוץ ומשרד ראה"מ. בעידן זה של קיצוצים אפשר בהחלט להכניסו לאחד המשרדים, אבל טיפול של שר בנושא ההסברה יחד עם נושאי קשרי החוץ של המדינה, עלול לפגוע מכאן ומכאן, שהרי מדובר בעבודה סיזיפית ותובענית בשני המקרים, ואדם אחד לא יוכל לעמוד בה.

הטעות של לבני הייתה שהיא התמסרה אל קשרי החוץ ללא לאות, מתוך החשיבה שקיימת אצלה, שדרך שועי עולם תמצא הנוסחה, שרק דרכם תובן דרכה של ישראל, והם ידעו להעביר את המסרים הלאה. כמו בקריירה הפוליטית שלה, לבני לא למדה להתייחס לעם, לא רואה בו כוח. הפלרטוט שלה עם התקשורת אמנם השתפר, אך לא התפתח אפילו לסטוץ, אלא נותר בגדר ציפיה לא ממוממשת.

גיוסם של פרס, הרצוג ואחרים למערכה ההסברתית, ללא שיתוף פעיל של לבני או משרד החוץ ותוך כדי שהם משדרים מסרים אישיים יותר מאשר מסרי ממשלה/מדינה ברורים, מציג את לבני, בהיעדר סמכות אחרת, כלא שימושית. חוסר ההבדלה בין קשרי חוץ והסברה תקשורתית עממית, יצר מצב בו המחסור בהופעות של שרת החוץ כמו גם לעיתים מילותיה חסרות התוכן האמיתי גרמו לצופה לחשוב שאין לה מה לומר, ויותר גרוע, היא לא מתפקדת.

לבני, כמו צה"ל, לא הפנימו את משמעות התקשורת והעם במלחמה. מסיבות העיתונאים של שני הגורמים היו ללא פואנטה משמעותית. אך בעוד נאצלנו להקשיב במשך כחצי שעה לתדרוך שלא חידש דבר מצד אחד מאלופי צה"ל, הפחות רהוטים, הפחות כריזמטיים, באמצע מסיבת העיתונאים של השרה לבני, ערוץ 2 למשל, החליט פשוט לעבור לאייטם הבא.

אז אני מאוכזב, כן, חשבתי שאת מסוגלת ליותר. את, שהיית בעבורי סמל להצלחה במספר מישורים, להתקדמות מהירה ונבונה, ללא קשרים אינטרסנטיים אכזבת. כי בתפקיד רם המעלה שאת נמצאת בו היום, ובעיקר בזכות אהדת הציבור האדירה שאת זוכה לה, את לא יכולה לשקוט על שמרייך, את חייבת לפעול, לא רק בשביל עצמך (כי כמו שאת תמיד יודעת להגיד, זה לא הכי חשוב), אלא יותר בשביל המדינה, שנראה כאילו נטשה את הקרב על התקשורת ועל האהדה העולמית. את נתת ידך בניצחון התודעתי של החיזבאללה, ועל כך תאלצי לפצות, אני מקווה שתדעי.

אני מקווה שקולי לא היה לשווא, ולא תאכזבי, שוב. 

אנחנו עוברים תקופה לא קלה, כעם, כמדינה. לא שזכורות לי תקופות קלות במיוחד או שאני יודע על קיומן בעבר הרחוק מקריאת ספרים, אבל בכל זאת, היה נדמה בחודשים שקדמו לזה האחרון שהמצב קצת יותר טוב. אט אט המשק התעורר לחיים, היינו מחוץ לעזה, בחרנו ראש ממשלה שחרט על דגלו את היציאה מהשטחים הכבושים הנוספים. היה נדמה כאילו הספינה שלנו שטה בכיוון אחד, ורואים סוף טוב. כמה זה היה אמת וכמה רצינו להאמין בזה, לא ברור.

היום אנחנו במצב שונה, כולם מסכימים. הקאסמים הם כבר לא בעיה נקודתית בשדרות (לא שזה בסדר כשהם מאיימים רק על שדרות), הם מאיימים על אשקלון, אשדוד, נתיבות ואפילו על יישובי השרון ועמק יזרעאל בשילוחם מטול כרם וג'נין. יש לנו חייל חטוף, אי שם בדרום הרצועה, יש לנו חיילים הרוגים וצבא שנכנס למבצע שכבר נקרא מלחמה ולא ברור מה יהיו התוצאות וההשלכות שלו בתקופה הקרובה ובעתיד.

ובתוך כל זה, החדשות, שלא פחות מ"האלופה" או "השיר שלנו" מהווים אתחנתא אסקפיסטית מחיי היום יום הטרודים באינספור בעיות מלבד הסכסוך הפלסטינאי, מצאו פתח בריחה גם מתוך הבעיות בעזה ובגדה, עם החמאס ואיראן. הפתח הוא, פליטת הפה של הנשיא קצב על הסחיטה, ההטרדה המינית ומה לא?

אני לא מכיר את העובדות לאשורן, והן גם לא מעניינות אותי במיוחד. הנשיא קצב היה תמיד דמות נלעגת. אני זוכר שאף אחד לא באמת האמין כשהוא ניצח את שמעון פרס בבחירות, ויש שטענו וטוענים שהוא ניצח כי לא רצו את שמעון פרס. בארץ נהדרת, עם כל ההומור שבעניין, ביטאו ללא כחל וסרק את כל מה שהעם חושב עליו, אולי הנשיא הבובתי ביותר שקם כאן.

היום הוא לקראת סוף כהונתו, כששום דבר לא ייזכר לו. לא פליטות פה, לא עבר פוליטי מזהיר, לא קריאת נאום באו"ם ולא הצגה שהוא בודאי לא יכתוב. אז מה יעשה נשיא כזה שחפץ שיזכרו אותו? יעלה פרשת הטרדה מינית מהאוב? מה פתאום...

התזמון בכל העניין הזה מצחיק ובעייתי. מצד אחד, זה טוב, כי הדבר יוצר אתחנתא מסוימת מכל העיסוק בעזה ובחטוף שהם כבדים וקשים מנשוא לעיתים. מצד שני, אדם יכול לבוא ולומר - למה אנחנו עוסקים בזוטות? האם לקצב יש את הצ'ארם של קלינטון? למה לקח לעובדת 15 שנה לסחוט אותו?

אבל אפשר להשתעשע, זה תמיד מותר.