בכל אדם יש יצר דואלי לדעתי. מצד אחד אנחנו מאוד רוצים שיכירו אותנו, בנו, במה שאנחנו עושים, בחיים שאנחנו רוצים לבנות לעצמנו. בין אם מדובר בהכרה משפחתית או סביבתית ובין אם מדובר בהכרה אומנותית או טלוויזיונית. מצד שני, אנחנו מאוד רוצים להנות גם מהאני הפרטי. לחוות דברים בצורה אישית ולא להפיץ אותם לכלל תפוצת נאט"ו.
מה עושים כששני הרצונות האלה מתנגשים? נדמה שבשבועות האחרונים עולם הבידור שוצף וגועש דווקא בגלל הנושא הזה. הוא לא נושא חדש, אל לנו להיתמם. אבל פרשת "נינה-יודה" הביאה אותו לשיאים חדשים והפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, לא רק בעיתונים עם אוריינטציה "צהובה".
הזוגיות של יהודה לוי ונינט טייב (AKA יודה ונינה) היא לכאורה קודם כל שלהם. פרטית, אישית והם טרחו לשמר אותה ככזאת זמן לא קצר. שתי מערכות היחסים הקודמות של השניים, בעיקר זו של נינה, היו כה מתוקשרות, ידועות ומיוחצ"נות שזו טיפשות ובורות להניח שהמערכת החדשה לא תעבור כצונאמי על פני צלמי הפפארצי.
למעשה נדמה שהזוגיות הזו בכלל לא שלהם, אלא יציר כפיהם של הצלמים, הכתבים והמעריצים. דמות בישראל לא יכולה להיות דומיננטית לזמן רב מדי, ונינה כבר "שולטת" בשוק תקופה לא קצרה. הדה-לגיטימציה שלה בתור "הסכסכנית", ה"מפרידה", "גונבת החברים", משרתת את מטרתה של התקשורת בסופו של דבר. התקשורת מעלה ומורידה כוכבים, מסיבות שרירותיות למדי. הם זורחים למה שידוע בתור "15 דקות של תהילה" ואז, כמו שיעל שחר ניסחה את זה ברייטינג השבוע: "זה נגמר בבום".
שבוע שעבר התפרסמה כתבה גדולה למדי בידיעות אחרונות על הזוג. ההאשמות על כך שהעיתונות הצהובה חוגגת על הזיווג, הפכו מיותרות אחרי שעיתון בעל תפוצה של 3/4 מדינה בחר להתעסק בנושא הנ"ל גם, ולא במדורי הרכילות שלו, אלא ככתבה מהמניין, לצד כתבה על נכדו של ישעיהו ליבוביץ' ושאר כתבות אחרות - ולתת לכל הנושא חותמת עיתונאית "כשרה" כביכול.
הכתבה הציגה, איך לא, את התמונות המתוקשרות מהביקור של הזוג ברומא. דיווחה על החשאיות של הזוג בשבועות הראשונים לחיבור ביניהם והוסיפה "פלפל", בדמותה של אפרת בוימלד (החברה לשעבר) ומקורביה שתרמו לנסיונות להפוך את מודל נינט התמימה והטהורה למודל חדש של נינט שכולל תככנות ועורמה ויוצר כלפיה אנטגוניזם של כל אותן מעריצות עיוורות שראו בתמימותה ערך עליון. הגדיל ועשה השבוע יאיר לפיד, שמאז ומתמיד נגעל ציבורית מהעיתונות הצהובה. את טורו הידוע לשמצה, הוא ייחד השבוע ליודה, ובכך רק תרם ללגיטמציה של העיסוק בנושא הזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר ממש, אלא כך סתם גלשתי, למה שהתקשורת יכולה לעשות מזיווג כזה או אחר, לכאורה, אישי על כל סיבותיו וחלקיו, כולל הפרידות שקדמו לו. איך התקשרות בין שני אנשים יכולה לגרום, אולי, נראה זאת בחודשים הקרובים, לירידתו של אייקון תקשורתי מעל פני חיי הזוהר התל אביבייים והטלוויזיוניים.
למעשה, רציתי לדבר על הדילמה, הדילמה שבין הכתיבה על נושאים אישיים ופרסומה. היצר שלנו, כמו שכתבתי בתחילת הקטע, להתפרסם הוא חזק. אנחנו רוצים שיכירו במה שאנחנו עושים, שיהיה לדברים מעמד ותוקף מעבר למגירה שלנו. אנחנו לא חושבים תמיד על ההשלכות של הדברים. האם נוכל לעמוד בפרסום הזה? האם סודות שלנו, שנחשפים כבל עם ועדה הם אכן חומרים שנרצה להתמודד עימם בפומבי?
אני נותן לפעמים לינק לבלוג הזה. אחרי שאני נותן את הלינק, ומישהו מצטט או חוזר על דברים שהוא קרא בטקסטים כאן, יש בי רתיעה מסוימת מלהמשיך לכתוב. פתאום, המקום מאבד את כוונתו המקורית, לשמש לי כמפלט נוח ומוגן לדעותיי, רעיונותיי ובעיותיי. אבל אז אני נזכר שאני רוצה שאנשים יכירו את הרעיונות, ולא רוצה להסתפק ב 372 כניסות ב 5 חודשי כתיבה. עם המחשבה הזו, גם נינט ויהודה לוי מתלבטים, אבל אצלי מדובר באקט הרבה יותר סמלי ומינורי. +
במה אבחר לבסוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
