ביום שישי האחרון הייתי בפעם הראשונה בהופעה.
מפתיע, נכון? נו, תמיד יש פעם ראשונה, ואני בתול בעוד כמה תחומים (ובחלקם, למען האמת, אני מעדיף להישאר כזה). לרוב, עד כה, הפעמים הראשונות שלי היו די חיוביות. לשמחתי, המקרה הזה לא היה שונה במהותו. כהרגלי, אני עומד לספר הרבה סיפור רקע וקצת ממש על ההופעה, אבל יש לכם את האתר של הלהקה המצוינת שצפיתי בה בצד ימין, ותוכלו לשפוט בעצמם (אני בטח אשתמש בהרבה וואו! מדהים! - אוצר מילים של ילדה בכיתה ח', כאילו :P).
כבר קרוב לחודשיים אני מודע לקיומם של העוגיות, ודפנה בראשן. הייתי אמור ללכת להופעה שלהם בתחילת מרץ, אבל איכשהוא, כמו בכל תוכנית ביום חול, משהו השתבש. הייתי בצבא עד 22:00, ההופעה התחילה ב 22:30, עדיין הייתי במדים, אני לא גר על קו הקריה-הבימה (שם התקיימה ההופעה) והייתי צריך לוותר על הרעיון הכיפי. לא הצטערתי ממש באותו רגע, אחרי יום שישי דווקא הצטערתי יותר - אבל אתם יודעים, לא בוכים על חלב שנשפך.
אז למרות שאמרתי למירב (הבחורה ברת המזל שהלכה איתי להופעה, יחד עם חברתה עדי, כך שהן לא היו תלויות בי להסעה) שאני אצא לדרכי בשעה 21:30, רק בשעה 22:00 מצאתי את עצמי מתניע את האוטו לכיוון תל אביב, וב 22:40 (חמש דקות לפני שקבענו להיפגש, 15 דקות אחרי תחילת ההופעה "כביכול" - כך גיליתי שכשאומרים 22:30 מתכוונים 23:45) נכנעתי מחיפושי חנייה ברחובות שפרינצק-לסקוב-מרמורק-הוברמן-רחובות שאני לא יודע את השמות שלהם ונכנסתי לחניון היכל התרבות. "7 חניות נשארו" אמר איש החניון יוצא ברית המועצות לחברו בשפת אמם. כשאמרתי לו "הא, 7 חניות נשארו?" בעברית צחה הוא כמעט נפל מכסאו (ומדובר באדם ששוקל מעל 100 קילו, כן?) והוא לא הבין איך הבנתי אותו. בוא נאמר שכשנפלו לי 5 שקלים, הוא לא הכריח אותי להרים אותם אלא נתן לי מטבע חדש - אחוות דוברי רוסית! דא!
נכנסתי לחניון כדי לגלות שלא 7, לא 6, לא 5 ולא 3. אלא רק חניית נכים אחת הייתה פנויה ב 90% מהחניון. ואז הגעתי אליה, סנטימטר מהכניסה להבימה, היא עמדה שם, ריקה, מושלמת, מתאימה למגי שלי. ניסיתי להיכנס, לא עבד, ניסיתי להיכנס שוב, לא עבד. התחלתי לבכות, אין חניות אחרות ואז ראיתי! יש מדרכה! עליתי עליה ונכנסתי כמו מלך לחניה שלי, מגי שלי חנתה בשלווה, ואני, ב 22:48 הייתי כבר בתור להיכנס.
הן הגיעו אחרי, ותוך כדי שמירב דיברה על כך שיש מינימום ויש מקומות ישיבה, גיליתי מקלט חביב בו כולם עמדו, המרתף של הבימה. היה קצת חם, היה קצת מחניק, אבל היה ממש מצחיק, אבל אלה בדיחות פנימיות של שני אנשים שיושבים באותו משרד משהו כמו 9 שעות ביום...
ואז עלה אור זובלסקי, המתופף החנון והחמוד עד כדי בהלה היסטרית של הלהקה (וגם של שי נובלמן, אבל מי סופר?) והחליט לחמם את הלהקה ולהמם, לא לטובה במיוחד, את הקהל. אז הוא אחז בגיטרה, לא בכישרוניות מרובה וזייף לו 5-6 שירים שגרמו לי להלם עד כדי כאב רב. איך שמחתי כשהוא פינה את הבמה, המאחורה, יחד עם התופים וכל הווג'ערס.
ואז היא עלתה - דפנה, אין לי מספיק מילים לתאר לכם כמה היא כובשת. הרפרטואר של הלהקה שהיא אחראית לו, מתאים לה כמו כפפה ליד, הביצוע, התיאטרליות והחיות שהיא מכניסה בתוך השירים. קטעי המעבר הכובשים והמצחיקים וההוויה הכיפית והמשוחררת שדרגו את כל ההופעה של הלהקה פי כמה וכמה.
אליה אצרף בחיבה את דן-יה המצודדת שנותנת ליווי מצוין, ומעשירה את כל העסק עד מאוד. היא חיה ונושמת את הרוח שמאפיינת את הלהקה, מעין רוק-אינדי-פולק-עם נגיעות שונסוניות בולטות. הלהקה מאוד מושפעת מהתרבות הצרפתית, ויותר משיר אחד הייתי יכול לקבל ולאהוב בשפת האנטישמים. בנוסף, תמר עושה עבודה נפלאה על הסקסופון, כלואה במין עולם משלה כמובן, ככל הסקסופוניסטים - היא עדיין מפליאה ותואמת את שתי הבנות האחרות.
הבת הרביעית בהרכב, עם זאת, עוד אחת למשפחת זובלסקי, ענבל שמה, מאכזבת. היא אנמית עד כדי פחד, ורק כ 5 דקות לסיום דן-יה הצליחה להוציא ממנה רבע חיוך. היא לא בימתית בעליל, מאוד סטטית ומפוחדת, חבל, נדמה שיש לה פוטנציאל. אבל ממנה, אפשר בהחלט לעבור להפך הגמור, אחיה הגיטריסט - טל - שאוהב את עצמו כל כך. אז נכון, יש לו שיער מגניב והוא די חתיך אבל זה ממש לא הופך אותו לכוכב הערב, במיוחד שאחיו הקטן נותן לו קונטרה איכותית ומתוקה עד מאוד מבחינה חיצונית.
היה אדיר, היה כיף, היה פשוט פשוט מצוין, אני ממליץ לכולם לקנות את הדיסק כשיצא, אני מברר מתי הוא יוצא ורוכש מיד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
