"העולם, אף פעם לא נרדם, רגליו רוקעות..."
בוקר בוקר אני מתעורר לאותה מציאות, שגרה מסוימת עם שבירות שגרה בתוכה. אני מתומדד איתה כל הזמן, מאוד קשה לי, ואני מנסה ליצור אינסוף אלטרנטיבות. לא כולן מוצלחות ויוצאות לפועל, בעיקר בגלל העצלנות שלי. אני בוחר להתלבש כל בוקר בסדר שונה, כדי לא לקבע מחשבה ולעשות את זה באופן טכני. אני גם מתעורר בשעות שונות כל בוקר, ויוצא בשעות שונות מהבית, ועולה על אוטובוסים שונים - כדי לראות אותם פנים, וזה די מצליח. פעם אני יושב באוטובוס, פעם אני עומד, פעם אני שמח, פעם אני מקלל את כל מי שמסביבי. פעם יש פקק ופעם הנסיעה כל כך מהירה שתוך 20 דקות אני מגיע לבסיס.
השגרה הצבאית היא די חסרת שגרה למעשה. שום פרויקט לא נמצא שם באמת. יש לא מעט עבודה שוטפת, אבל בעיקר הרבה דברים מהרגע להרגע, בתזמון שיא. למרות שאני לא לבד במשרד, נדמה כי כל האחריות מוטלת עליי איכשהוא, אולי כי לא ביזרתי סמכויות כראוי. עוד נקודה שאני אצטרך לעבוד עליה בשנים הקרובות, אני מניח.
השגרה הלא שגרתית הזו מלווה בדר"כ, כשאני יושב באוטובוס לפחות, במכשיר ה- MP3 שלי, כשאני לא שוכח לבדוק שיש בו סוללה פעילה. אני מצליח לישון איתו, אבל גם לקרוא טיים אאוט או סתם לבהות בחלל. ספרים אני לא לוקח איתי, גיליתי שזה פשוט בלתי אפשרי לקרוא אותם בצבא, ובאוטובוס במילא אין לי הספק גבוה. השירים מגוונים, למרות שאני מחליף אותם פעם ב 3 חודשים, כשהם כבר יוצאים לי מכל החורים.
שלשום בבוקר עמדתי באוטובוס, רוב הנסיעה לפחות. עמדתי בקדמתו והייתה לי זוית טובה על כולו. חצי מהאנשים היו שקועים בתוך האוזניות שלהם, יותר ממהשאוזניות היו שקועות בהם. קול חרישי של מוזיקה בקע מכל מיני כיוונים. אנשים בכל הגילאים התחברו לטרנד הזה, שמשלה אותך להאמין שכולם ביחד, אבל למעשה כל אחד ממש ממש לחוד.
אני לא מצליח להבין אם זה טוב כל כך. לאחרונה אני מתעמק בנושא הבריחה מה"יש". הכניסה אל המרחב הפרטי, האינטימי, שלי. המרחב המוגן (מושג שמקבל הדים שונים בשעות הללו) - שרק אני מכיר, ואף אחד לא יוכל לפלוש לתוכו. השיתופיות של החברה נעלמת לאיטה. אם פעם כולם הקשיבו לרדיו, עכשיו יבקשו לרוב מהנהג להנמיך כי זה מפריע. אנשים לא מדברים ככה סתם עם שותפיהם לספסל, אלא מצטנפים בכסאות ומעדיפים לזכות בכסא ליד גם כן, בכדי להניח את תיקם עליו.
תמיד היינו כאלה? לא נראה לי. הטכנולוגיה מנוונת את כישורינו החברתיים? לא הרחבתי מספיק או בכלל, כדי לפתוח את היריעה הזו. כרגע אני בשלב התיאורי, אני מתבונן, מתבונן ותוהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
