כשהייתי עם ליאב בסופ"ש שעבר בירושלים קניתי סווצ'רט בפול אנד בר, די נחמד, עם פסים לרוחב - חום ואפור. למרות שחום זה לא הצבע שהכי הולם אותי, איכשהו הפריט החמוד הזה ישב עליי טוב, ודי אהבתי אותו, גורם לי להיות קצת ילד במובן כלשהו, ובכלל, לא מוכר עזר לי לבחור אותו או משהו, אני ראיתי והתלהבתי, לבד לגמרי.
הגעתי הביתה ונתקלתי בתגובה מסויגת לחלוטין, אמא שלי לא אהבה אותו. בבית יש מעין אווירה לא רשמית כזו שאני לא לובש מה שאמא שלי לא מאשרת, וברקע העובדה שהכסף שלה הוא זה שקונה את הבגדים. מגביל, אני יודע. היא עיקמה פרצוף והחליטה שרונה תסתכל על החולצה ותחליט, לטובתי, ובכלל עדיף לא לגעת בחולצה ולשמור על הקבלה.
לא יכולתי לראות או לדבר עם רונה כל השבוע, וכשדיברתי איתה והעלתי בפניה את הנושא, אמרתי לה כמה אמא שלי גורמת לי להרגיש קטן כשהיא אומרת את זה, זה אומר שדעתי לא נחשבת בכלל, ואסור לי לפעול בצורה עצמאית, כך אני רואה את זה. ומנושא הבגדים יש השלכות לנושאים אחרים, מפני שזו התנהגות כללית שלה. הפחתה בערך שלי.
אמרתי לה את זה, וגם אמרתי שלא נראה לי שאני אדבר על זה, כי זה המצב הנתון ואין הרבה מה לעשות כדי לשנות אותו. סיכמנו שניפגש והיא תראה את החולצה באותה הזדמנות, ומהשיחה ההיא כרכר בראשי הספק, התיישבה המחשבה שצריך לעשות משהו, לומר לאמא שלי איך אני מרגיש. נסעתי הביתה נסיעה לא קצרה, נרדמתי בחלקה, אבל החלטתי שאני מדבר. לא בכעס, לא בעצבים, ברוגע - ומבהיר את עצמי בצורה שלא משתמעת לשני פנים - את העובדה שנפגעתי מההתייחסות, ושתדע לא להתייחס אליי כך להבא.
הגעתי, חכיתי לנקודה והכתי בברזל בעודו חם, אמרתי את אשר על ליבי, ולמרבה הפלא - האסרטיביות עזרה, אמא שלי ירדה מהנושא והסכימה שהיא לא הייתה בסדר, בעוד שהיא אומרת שזו לא הייתה הכוונה שלה.
הרגשתי התרוממות רוח מסוימת, ומחשבה שלהיות אסרטיבי זה לא כל כך נורא. אני מרוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
