אתמול בבוקר נסעתי באוטובוס לקבוצה שלי, כרגיל לא היה מקום ישיבה, אבל מי שכן ישב היה מישהו שלמד איתי בתיכון, הסתובב איתי ועם חברים נוספים אחריו, ושבילתי אצלו בבית מספר פעמים, לא רב מדי, אבל גם לא מועט. כשהיינו קטנים יותר - י"א-י"ב אפילו התאמנו ביחד בחדר כושר בווינגייט, לא יודע מה הוא עשה שם, אבל עד היום לא ראיתי שום תוצאות של העבודה הזו.
אז הוא היה שם, היחסים שלנו די התקררו בשנתיים האחרונות, נפגשנו פחות מתריסר פעמים, הוא לא יודע עליי כלום, הוא לא יודע שאני הומו, הוא סתם חושב שאני בררן או לא מוצלח עם בנות. נוח לו לחשוב את זה, גם הוא די בררן. כתירוץ אני יכול לרשום את העובדה שהוא בצנחנים וחוזר מעט הביתה, אבל בשנה הראשונה כל פעם שהוא חזר הוא רצה להיפגש, ואני סיננתי אותו והתחמקתי.
לא היה לי נוח, הרגשתי שאם אני אספר לו אני לא אקבל כתף תומכת אלא כתף קרה. אז עמדתי שם, והוא ישב, אוזן אחת עם MP3, אוזן שניה פנויה לשיחה מקוטעת, הזויה במקצת, על מה הוא עושה, על מה אני. על איך הוא חגג את היום הולדת שלו, עם כל החברים "שלנו" בלעדיי, כמובן שגם אני חגגתי בלעדיו, ואין לי זכות לומר מילה, וגם אין לי סיבה, כי אנחנו לא בקשר יותר, אבל עדיין.
אז המשכנו ככה, כל הנסיעה, רוב הזמן שתיקה, והנסיעה די ארוכה, פקקים, כמעט שעה. אני יודע מה הוא עושה, וכמה הוא מרוצה, עוד 74 יום לחפש"ש, בניגוד לאוגוסט הרחוק שלי. הנושא הכי צפוי לשיחה כמובן, וגם העלאת פרטים על חבר נוסף, שנשכח. אז עכשיו אני יודע שמשהו קרה להוא בכתף, לא ברור מה.
ולא ברור למה לא יכולתי לשתוק, או לא לשים לב לקיומו באוטובוס מהתחלה. השיחות האלה, הן סתם משיכה, של מציאות שחלפה, ובכלל לא בת קיימא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
