I Might B The 1

אני בן אדם לא קל, יש שיאמרו שלעיתים אף קשה. אני תמיד מתווה מסגרת, וקשה לי לצאת ממנה. ובכל זאת, פעם בתקופה אני יוצא קצת מהמסגרת, הולך על השונה. לא אגזים ואומר שאני קופץ באנג'י, אבל עושה משהו שהוא לא בדיוק מה שתככנתי.

אז למרות שתכננתי לראות סרט בסינמטק ביום שישי בערב (אפילו שניים), הזמנה מסקרנת לארוחת ערב/ מפגש חברים בנוכחות "כוכב נולד 5" הייתה טריגר לבטל את הכרטיסים. ואכן, היה חיובי. מה חיובי? די להיות קר, היה כיף! האנשים שאני מסתובב איתם דרך קבע לא עונים להגדרת ה"הומואיות", הם סתם אנשים מהשורה. להתקבץ בחדר אחד עם שחקן מזדקן והחבר הצעיר שלו, זוג הומואים פלרטטנים ששוכבים ביחד ולחוד עם כל העולם, מדריך כושר עאלק סטרייט ועוד הומו שיש לו חבר צעיר מדי שפשוט לא היה שם - זו הייתה סוג של חוויה, היו צחוקים, בדיחות, נשפכתי מצחוק יותר מדי פעמים. הסיפורים, פשוט לרוץ לספר לנכדים.

בנוהל הרגיל, הייתי סוגר את הלילה במאורע הזה, אבל הלילה סירב להיגמר. חבר אחר, לא הומו, התקשר והציע לי לבוא למסיבה שבגלל פיצ'ר ייחודי שטבוע בי אני זכאי לכניסה חינם אליה. למרות התלבטות קלה, הלכתי, וגם שם היה כיף! שוב, לא מדהים ומיוחד, אבל סתם כיף קליל כזה. הייתה לנו שיחת בנים על כל מיני איברים של בחורות, וכל מיני דברים שאני לא עושה בדר"כ.

לפעמים זה טוב לצאת מהמסגרת.

ליאב חגג את יום הולדתו השבוע. די חיכיתי לזה, בכל זאת, הוא הפך בשנה הזו מעוד לחבר לחבר טוב מאוד, ולמעשה הטוב ביותר. אני סומך עליו ומעריך אותו מאוד, ורציתי להביע את ההערכה הזו. דאגתי למתנה מכובדת עם קונספט משעשע מאחוריה, כמיטב יכולתי כמובן :-).

במסורת שאנחנו מפתחים אט אט אנחנו יוצאים לבלות יחד בלילה של יום ההולדת, שותים, אני משתכר מהר, ומדבר שטויות. זה היה אמור לעבוד ככה גם הפעם, ובכיף גם הוספתי בחור חדש, איזה ידיד שלו שרצה להיות יותר אבל ליאב לא היה בראש של זה, וכך הם נשארו ידידים. הוא, למרבה ההפתעה, הוסיף גם עוד ידידה של ליאב, מהסוג המשתלט על השיחה... oh well. זה היה מפתיע, אבל נחמד בהתחלה.

עד שכבר לא.

אני לא יכול לומר שלא נהנתי, וזו גם חוצפה, כי זו לא החגיגה שלי. אבל היו חלקים בערב שנגררתי לעשות דברים כנגד רצוני פחות או יותר. לא רציתי ללכת את הדרך ממרכז ת"א לדרומה ברגל בקור שהיה, ובכל זאת, הידידים רצו וליאב היה חסר דעה. לא הרגשתי שייך לשיחה ממש, ורוב הזמן בהיתי בקיר, או יותר נכון בצד הרחוב. גם הידיד וגם ליאב חשו בזה, לליאב הכחשתי, כי באמת, בחלקים שהיו איתו נהנתי מאוד.

הידיד התקשר אליי אתמול ושאל ישירות, בהתחלה הכחשתי. סיימנו את השיחה והרגשתי שאני חייב לומר לו. התקשרתי ואמרתי שהרגשתי לא קשור, ושאני לא באמת רוצה לדבר על זה. הוא ניסה לפתח שיחה, סירבתי ובתגובה פשוט אמרתי לו שזה מה שאני מרגיש ואני לא רוצה לדון על זה.

בסופו של דבר, למרות שאני עוד חושב על למה ואיך, אני מרוצה שלא הסתרתי ואגרתי. זה צעד חשוב.

אתמול בבוקר נסעתי באוטובוס לקבוצה שלי, כרגיל לא היה מקום ישיבה, אבל מי שכן ישב היה מישהו שלמד איתי בתיכון, הסתובב איתי ועם חברים נוספים אחריו, ושבילתי אצלו בבית מספר פעמים, לא רב מדי, אבל גם לא מועט. כשהיינו קטנים יותר - י"א-י"ב אפילו התאמנו ביחד בחדר כושר בווינגייט, לא יודע מה הוא עשה שם, אבל עד היום לא ראיתי שום תוצאות של העבודה הזו.

אז הוא היה שם, היחסים שלנו די התקררו בשנתיים האחרונות, נפגשנו פחות מתריסר פעמים, הוא לא יודע עליי כלום, הוא לא יודע שאני הומו, הוא סתם חושב שאני בררן או לא מוצלח עם בנות. נוח לו לחשוב את זה, גם הוא די בררן. כתירוץ אני יכול לרשום את העובדה שהוא בצנחנים וחוזר מעט הביתה, אבל בשנה הראשונה כל פעם שהוא חזר הוא רצה להיפגש, ואני סיננתי אותו והתחמקתי.

לא היה לי נוח, הרגשתי שאם אני אספר לו אני לא אקבל כתף תומכת אלא כתף קרה. אז עמדתי שם, והוא ישב, אוזן אחת עם MP3, אוזן שניה פנויה לשיחה מקוטעת, הזויה במקצת, על מה הוא עושה, על מה אני. על איך הוא חגג את היום הולדת שלו, עם כל החברים "שלנו" בלעדיי, כמובן שגם אני חגגתי בלעדיו, ואין לי זכות לומר מילה, וגם אין לי סיבה, כי אנחנו לא בקשר יותר, אבל עדיין.

אז המשכנו ככה, כל הנסיעה, רוב הזמן שתיקה, והנסיעה די ארוכה, פקקים, כמעט שעה. אני יודע מה הוא עושה, וכמה הוא מרוצה, עוד 74 יום לחפש"ש, בניגוד לאוגוסט הרחוק שלי. הנושא הכי צפוי לשיחה כמובן, וגם העלאת פרטים על חבר נוסף, שנשכח. אז עכשיו אני יודע שמשהו קרה להוא בכתף, לא ברור מה.

ולא ברור למה לא יכולתי לשתוק, או לא לשים לב לקיומו באוטובוס מהתחלה. השיחות האלה, הן סתם משיכה, של מציאות שחלפה, ובכלל לא בת קיימא.