אני מרגישה שוב זרוקה...

כל אדח חיי תחיים שלו ואני לא נחשבת חלק של חיים שלהם.

אפילו החברים שוכחים אותי... מכחישים את זה ... אבל בתחלס שוכחים.

כל הזמן מתחננים דברים... ולעולם לא מציאים לי לבוא...

לא מספרים לי כלום כי לא בוטחים בי... ושתבינו לעולם לא תקעתי סכין בגב.. לאף אחד... ובכל זאת בתוכים שאני יעשה את זה

נוצר לי רושם שהם באים אתי רק מתי שאני מתכננת משו גדול ... שלהם ישתלם או לפחות הם יהנו בו...

נכון שאני לא מושלמת... אבל אותם חברים מעדיפים אנשים שכבר תקעו להם סכין בגב על פני.

אני מרגישה נבגדת !

מרגישה שאסור לי לשמוח על אף אחד... ושאסור להאמין בכלום... כי בסופו של דבר כולם בוגדים... ובסופו של דבר כולם פוגעים בי.