דיברנו והשיחה זרמה לכיוון חיובי.
עד ששאלתי: האם אתה עדיין מאוהב בי? אתה עדין אוהב אותי בידיוק כמו בהתחלה?
אתה מתרגש כשאתה רואה אותי? עם הפרפרים בבטן והכל?
והוא לא ידע לענות כ"כ. אמר שהוא מתרגש שהוא רואה אותי שבטח שכן
אבל התחיל לבלבל את המוח על ההגדרה אהבה.
האהוב שלי, כמעט שנה אנחנו ביחד ופתאום ככה.. בגלל כמה ריבים האהבה שלו ירדה כלפיי?
נפרדנו.
אני לא מאמינה בכלל שנפרדנו בגלל דבר כזה.
שנועם... אהובי... לא אוהב אותי בידיוק כמו פעם. בעוד שאני לא הפסקתי לאהוב לשניה, שכל יום שעובר אני ממש מתאהבת בו יותר, אני יודעת שזה נשמע פלצני אבל זה נכון.
המכתב שכתבתי לו לשנה שלנו עדיין מונח בין ערימת הספרים וכנראה שהוא לעולם לא יזכה לקרוא אותו...
אחרי שנלחמנו בכל העולם כדי שנהיה יחד
הפרש גילאים של כמעט 8 שנים,
אחרי שנה של זוגיות, נפרדים ומפצלים את דרכם ..
הנסיך שלי, דמיינתי אותו מחזיק לי את היד כ"כ חזק ותומך בי בלידה של הילד שלנו אחרי
החתונה המדהימה מלאת האהבה שנערוך.
הכל התנפץ לי בפרצוף.
אבל אני חזקה. אני מתחזקת עוד יותר
אני מסוגלת להבין שנגמר ואני לא אחזור אליו יותר...
לא כמו הפרידה שעברה, שנפרדנו ל3 חודשים ארוכים ומייגעים ואז חזרנו.
וגם את הפרידה הזאת קיבלתי לגמרי אחרת. אני מאופקת, אני מבינה שהחיים ממשיכים
בפרידה הקודמת לא הפסקתי לבכות, לא הסכמתי לעכל שזהו.
אני לא אומרת שטוב לי עכשיו.
רע לי, כואב לי ושורף לי כ"כ בלב....
ואני מדמיינת אותנו יחד. אני סובלת עכשיו.
אבל הפעם אני רואה עתיד בלעדיו.
נועם אני יכולה גם בלעדיך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
