אני צריכה להיות קצת יותר אמיצה, אבל יש לי עדיין ביישנות מסוימת. 

מצד אחד אני יכול להיות הכי בסדר ולהסתדר אפילו במקום שאני לא מכירה אף אחד. זה אפילו יותר קל לי בהמון מובנים.

דווקא כשאני מכירה אנשים קצת קשה לי ואני מתחילה להתבייש מהם יחסית כזה ולהיסגר.

הרי לא פעם יצא לי אפילו לחגוג  ימי הולדת של אנשים שאני לא מכירה (להגיע  עם חבר משותף) אף אחד אפילו לא שיער שאני פשוט לא מכירה משם אף אחד בערך. האמת שהכרתי ככה המון חברים בכיף כזה.

אני לא יודעת מה נסגר איתי לגבי זה אבל זה כל כך מצחיק. הכל אצלי הפוך. 

חוץ מזה, כרגע איבדתי אמון לגמרי באנשים.

אבל אחרי הכל צריך להמשיך לחייך, נכון? לא משנה כמה רע לךבפנים...  

או משהו