כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש ולא יצא לי לכתוב אותן אז אני בכלל לא
יודעת מאיפה להתחיל.
לא ממש עדכנתי בחודש האחרון בקביעות,
כבר ממזמן לא יוצא לי לעשות את זה , אבל אני צריכה לנסות להכניס סדר בראש שלי וגם
לכתוב את זה בצורה הגיונית. אז סליחה ואתם מוזמנים לכתוב לי במייל שנמצא איפשהו
בצד שמאל
איך דקסטר תיאר את זה- "הנוסע האפל" התחושה האפלה הזאת של
הלב נחמץ ונמחץ והגוש בגרון שמונע ממך לדבר או לנשום. ודמעות שמנקות הכל (הפעם זה לא
מדלקת בעין!) ( התחושה הזו בהחלט
יכולה להיקרא "לב כבד " בקלות)
תמיד הייתה לי את האפלה והדיכאון הזה נפילה לבור כזה של חוסר ביטחון. אפילו
פעם כתבתי על זה שיר שמשפט ממנו חקוק לי בראש.
"לאחוז בקרנות המזבח , לאחוז בקצה השפיות.."
מרגישה לפעמים כאילו לגמרי איבדתי את האחיזה אבל זה גם לא לגמרי נכון.
יש בי כל כך הרבה ניגודים בפנים שזו מלחמה.
החודש הזה היה לי חודש של ספונטניות מטורפת, אף פעם לא תכננתי רחוק, אבל
כל פעם מצאתי את עצמי עושה דברים וקראשים בספה של חברים באופן לא מתוכנן בכלל.
(תמיד הייתה לי את האפשרות לחתוך הביתה ברכבת)
מגיל קטן אני נושאת המון ניגודים שקשה להתמודד איתם. לפעמים אני
מרגישה זרה לגמרי, זה גם משהו שמלווה אותי.
אני לגמרי בסדר עם אנשים זרים וחברים חדשים. עד שבאיזשהו שלב אני בפאניקה
, כשמתחילים להתקרב מידיי.
וכשצריך להרפות גם קשה לי, בנאדם
שמשתדל לתת מעצמו ולהקשיב.
ושבוע שעבר מספר אנשים הודו
לי שאני פשוט הייתי אני (כמובן אמרתי שזה כלום) אבל זה ריגש אותי התודה הזו וירדה
לי דמעה.
=אני יודעת שאני בסדר למרות שאני
מרגישה קצת מטורפת.
תאחזי בקצה השפיות,
שלא תחמוק לך
שלא תחליק מבין אצבעותייך
השלובות
תאחזי חזק שלא תברח
כשתגלי
שזה כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
