זה קרה לפני ארבע שנים וחצי בזמן החופש הגדול בין כיתה ט' לי', הייתי רק בת 15 בזמנו, והייתה מלחמה. מלחמת לבנון השנייה. זה הרגע הבאאמת משמעותי בחיים שלי. ילדה מהכיתה שלי נהרגה עם אבא שלה מקטיושה. קטיושה פגשה ממש צמוד לבית שלהם והם יצאו מהמקלט וקטיושה שנייה נפלה והרגה אותם, ביחד איתם נהרגו עוד 3 אנשים מתוכם שני אחים בעלי משפחות.

כשבוע לפני קטיושה אחרת פגשה בשכונה שלי. בבית של אחת  החבררות של אחותי במזל הם לא נפגעו. החלטנו לסוע לדרום למחרת להתארח אצל קרובי משפחה בבאר שבע. (שלאחר מכן גם נהפכה למטרה לגראדים.) באותו יום נפל מטר מהבית שלי קטיושה על בית של שכנים. צמווד לבית  של חברה מאווד טובה שלי.רק בית אחד, שהיה נטוש בזמנו, הפריד בין הקטיושה לבית של והוא ספג את רוב ההדף. כשהגענו לבאר שבע אאימא שלי קיבלה שיחה מהשכנים שאמרו לה לבדוק את זה.

המקרה הזה כל כך השפיע עליי, אני בנאדם מ רגיש. למרות שלא היינו חברות הכי קרובות.זאת הייתה נקודת מפנה, הייתה לי חרדת נטישה פחדתי שעוד  אנשים ימותו זה השפיע עליימאוד  ועברתי תהליך מאוד עצום. 

התחלתי לכתוב. את השיר הראשון שכתבתי, כתבתי על המקרה הזה. מאז אני לא מפסיקה. למרות שיש תקופות של יובש מידי פעם. בזמנו אני פתחתי עמוד של יוצרים צעירים שדירבנו אותי לכתוב וליצור, עם חלק מהאנשים אני בקשר עד היום, ואפילו פגשתי במציאות. לאחר מכן כתבתי גם את השירים  הישנים וגם את החדשים יותר פה בבלוג. והשתפרתי. אני גאה בעצמי על השירים שלי.

לא ממזמן הראתי לחברה שלי שיר שכתבתי(ארץ אוכלת דם), והיא קיבלה צמרמורת אמיתית ראיתי את השיער שלה סומר זה הדהים אותי וכמעט בכיתי יחד איתה. זה ריגש אותי מאוד. עד היום שאני נזכרת בזה יש לי כמעט דמעה בקצה העין,לפעמים גם יורדת אחת.זאת הרגשה מדהימה לראות  שהמילים והיצירה שלך ריגשו מישהו עד כדי כך שנוצרה תגובה פיזית שנראית לעין. פשוט אין מילים לתאר את זה

עד היום אני חושבת מה אם לא היינו נוסעים לבאר שבע והיתה אזעקה והייתי מחליטה לרוץ למקלט ובדיוק הייתה נופלת לי קטיושה על הראש, ולא הייתי פה. כדי לכתוב ולעזור. האם  אנשים היו מצטערים על זה?  כנראה שכן. זה מכניס הכל לפורפורציות.