ההרגשה הזאת שעולה מהעלה הגוף, מטפסת . תופסת אותך בצלעות מכאיבה . אתה
לא מצליח לנשום היא עולה לגרון מצטברת בגוש חונקת אותך מבפנים. ויורדות לך דמעות. אתה
לבד, תמיד היית, ואולי תמיד תהיה. הגוש הזה משתיק אותך אין מה להגיד ואין גם מי
שיתן חיבוק ירגיע.

אתה בפניקה מוחלטת מוצף ברגשות שגורמות לריקנות, סחרור חושים וסחרחורת.

אין טעם לנסות. השבוע הזה רע. אכזבה זה הכי גרוע וכשאתה מאוכזב מעצמך אין
לך לאן לברוח, אין תירוצים. אתה נכשל ופה נשימה ארוכה לא עוזרת. אתה נשאר עם הכאב הזה.
להתמודד. לבד.

ואין סיכוי , לכלום.

ומהצד השני אני לגמרי מחויכת ושמחה אפילו מאושרת מפנים מסתובבת עם
חיוך על הפנים שאנשים "שואלים אותי מה עשיתי? למה את מחייכת?"

דו קוטבי שזה משהו .

 באמת לא בא לי לראות אנשים בכלל. ואני לוקחת  הכל בפורפורציה.

 * זה תמיד קורה לי  כשאני מלקה את עצמי יותר מידי. רוב הפעמים בכלל אין לי שליטה על הדברים....

אז בפסיכומטרי השני לא שיפרתי בכלל ,מילא.

הייתי אופטימית מידיי ובגלל זה לא נרשמתי מראש לצפת ואולי אני אצטרך לחכות שנה זה או זה או לוותר לגמרי על מה שאני רוצה ללמוד.

מבאס אבל לא נורא אז מה עוד שנה?

נכנסתי קצת לדיכאון מזה. אבל אני אצא מזה עוד מעט יום הולדת עוד פחות שבוע.

אני בסימן שאלה גדול וקצת קשה לי עם זה.