הספרדי חגג החודש 23 אביבים, ו-4 שנים של מגורים בארץ הקודש. אבל לראשונה, הוא חווה איתי את יום העצמאות:
עוד באותו ערב, כשהייתי ישובה מול המחשב בתנוחה הקבועה שלי, שמתי לב לאורות אדומים-כחולים מרצדים על החלון, נדמה היה שעוד רגע יצא פקד עב-כרס מאחורי דלת הניידת ויודיע בכריזה שאני מוקפת, ושאשים את הידיים במקום שיוכל לראות.
"בר! תרדי למטה!" הספרדי קורא לי מהחלון כשלראשו מחושים מהבהבים ולכל אורך החולצה נעוצות סיכות מהבהבות של דגלים- "את לא מבינה מה הולך פה!" הוא מרסס שלג לעבר החלון שלי ומביט בהפתעה בפתיתים הנופלים עליו.
"מאמי אתה מוכן לעלות לפה ולהפסיק להיראות כמו ילד שברח מאקי"ם?"
"יש משהו רומנטי שם למעלה?" הוא מחייך.
אני מסתכלת מאחוריי על הררי המדים שעל המיטה, בכמות שלא תבייש אפסנאות ממוצעת, ועל הטלוויזיה שדלקה על מרתון מערכוני הגשש החיוור.
"בטח".
"אז איך חגגת עד עכשיו את ימי העצמאות שלך בארץ?"
"סתם במכללה היו תולים לנו דגלים... וזהו בערך. כשהייתי באולפן היו באים רקדני עם"
"מה? ומה עם שירים?"
"אה כן, ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת מי בנה ומי להלה..."
"לא, לא שירים מגן תקווה, שירים שירים"
"מה? איזה שירים?"
אני רצה ליוטיוב, ובוחרת ב"אין לי ארץ אחרת" בביצוע של גלי עטרי.
הספרדי עוצם עיניים בהנאה, פוקח אותן, לוחץ פאוז ושואל "ככה? בלי ליווי מוזיקלי?" אני מסתכלת עליו בגבה מורמת, "תשמע את המילים".
"מה דעתך?" אני שואלת אותו בסוף השיר.
הוא מסתכל על המסך בעיניים מנצנצות, 95 קילוגרמים של מפתח גוף נמסים לרגע, ואני מרגישה כאילו חטפתי לילד סוכריה.
"מאמי? אתה בסדר?"
"וואו זה....."
"מה זה עושה לך?"
"זה מזכיר לי את ספרד" הסתכלתי עליו במבט מאוכזב.
"לא לא", הוא מחזיק לי את היד לרגע, "אני נזכר ברגע שהחלטתי לעקור את עצמי מספרד ולעבור לכאן. זה היה ביום שיצאתי כרגיל לבית הספר היהודי, מחביא כיפה מתחת לכובע קסקט, תופס אוטובוס למקום שבו היה בית הספר שלי, מחוץ למדריד, בפריפריה. פתאום עלו לאוטובוס סקיני הדס (גלוחי ראש) ולא היה להם מקום ישיבה, אז הם עמדו בדיוק מעליי. וכל הזמן הרגשתי שהכובע שלי שקוף, שרואים לי את הכיפה. פחדתי פחד מוות. ואז חשבתי לעצמי שאני לא בבית... ולא רק שאני לא במדינה שלי, אני בכלל לא ביבשת שלי. וזה כל כך נכון..." הוא התחיל לדמוע באמת "העברית הייתה הורגת אותי... היו מלמדים אותי בבית הספר עברית, אבל כשהייתי שומע עברית ברחוב, הייתי מתמלא
גאווה, שיש לי ארץ, וחוץ ממנה אין לי כלום. שאני לא שייך לספרד"
הסתכלתי על הציוני שלי במבט מלא גאווה וחיבקתי אותו חזק.
"גם את הבית שלי..." הוא לוחש ומחבק אותי "ואין לי ארץ אחרת"
"מאמי?"
"כן?"
"זה אומר שתשלים את תהליך העלייה עד גיל 26 ותתגייס?"
"אני חייב לעוף הבייתה."
"חשבתי שאני הבית שלך!"
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
