נראה לי שהכל מתחיל בתחושה האישית.
כשהשתחררתי מהצבא, זרקתי את הטפסים על המיטה במין פיזור עצמאי כזה, ונתתי לאוויר החופשי לחדור פנימה, ורק בבוקר למחרת, כשהבית התרוקן מאנשים ונשארתי לבד, רק אני והבית, משלימים פערים של שנתיים בהם ראיתי אותו לזמנים קצובים מדי – הרגשתי לא שייכת.
החברים שלי נמצאים דרומה מדי, הארון שלי ריק מדי (גם החלקים שעוד מלאים בו הם טי שירטס עם הסמל של היחידה), בקיצור, האזרחות נוראית, בודדה ועירומה.
זו הייתה אחותי שהשאילה לי בגדים לראיון עבודה, הלכתי בגדול, ישר לבניין ההנהלה הראשית של בנק הפועלים. ויודעים מה? התקבלתי.
אתם בטח שואלים איך עוברים ממג"ב לפלצנות התל אביבית של הבניינים ברוטשילד. ובכן, מחליפים את ה"כפרה" ב"יקירה", את ה"תרגיע" ב"בוא נעשה סדר" ואת ה"נפל לך המצחיק" בצחוק מאולץ. וכבר עם המשכורת הראשונה התחלתי לקנות בגדים ואלכוהול. אה ולהכיר גברים.
אבל בשנתיים נטולות דייטים ויציאות כמעט לא שמתי לב שמישהו הפיץ אסטרוגן במכונות הקפה, והגברים התל אביבים שלנו נכחדו כלא היו:
זה התחיל עם אלכס, חנון מבית טוב שאין לי מושג איך לא חשדתי שרמת הטסטוסטרון שלו חופפת לשל פנינה רוזנבלום כשמי שביקש את הטלפון שלי בשבילו היה בכלל חבר שלו שהגיש לי מפית ועט. בכל אופן, אלכס בחור טוב, מדבר הרבה על פרוייקט אקולוגי שהוא המציא ליצירת אנרגיה מפסולת ועל כך שהוא מתכוון להצליח עם זה בחו"ל (בלה בלה תהליך שמיושם כבר בישראל בלה בלה) לא הייתה כימיה בגרוש, ורק חיכיתי כבר להיות בבית, ההליכה מהפאב לרכב שלו היו 2 הדקות הארוכות בחיי, התיישבתי ברכב אבל הוא משום מה לא נכנס.
"אלכס? הכל בסדר?"
"אוי לא, יש ג'וק על הכסא שלי!"
"זה רק חומני, פשוט תעיף אותו עם היד" החומני הסתכל על אלכס וחיכה לדחיפה הקטנה שתגאל אותו מתהליך יצירת האנרגיה שלפי הריח כנראה התחולל באוטו, אבל אלכס סירב ופשוט התחנן שאני אעיף אותו.
והחומני לא היה היחיד שהועף באותו ערב.
זה המשיך עם טל, קצין מבטיח במודיעין חיל האוויר, שכל האוטו שלו מפוצץ בסמלים ובשרטוטים של דגמי מטוסים, ואם נתעלם מהעובדה שהבחור הגיע לדייט עם ציור גוף במקום מכנסיים, אפשר לומר שהוא סוג של ממשיך דרכו של יעקב טרנר.
דווקא עם טל הייתה כימיה, הבחור כובש, עם זוג גומות שקועות ושיניים לבנות.
ואז הגיע החשבון.
אתם בטח חושבים שאני הולכת לספר שהוא לא שילם עליי ושזה לא גברי, אבל אתם טועים. אני נוהגת לשלם על עצמי, והיה והבחור מתעקש - אני לא רבה, רק בשביל שלא לעשות פאדיחות. אבל מסתבר שפאדיחות הן דווקא השם השני של טל שלנו שנפגע עמוקות משליפת השטרות שלי, וחלק את זה עם המלצרית "את חושבת שהיא שילמה כי היא לא רואה המשך לזה???"
התשובה היא כן.
ונסיים עם הריסון, המתנה שלי מהדוד סם (ואני מתכוונת לסוג המתנות שנתקעות לך בארגז של המיטה כשאת תוהה "למה לעזאזל דודה רחל חשבה שאני אזדקק לבובת חרסינה בשמלה ירוקה?!") שסיכם שבועיים של דייטים ב"איזה כלב נאמץ אם נתחתן?"
ובכן, זה סופי. נכחדו הגברים. לפחות באזור המרכז, מזל שבאוקטובר הקרוב אני נכנסת לדירה משלי(!) באזור הדרום, אני מקווה שבין המבחנים לעבודות הגשה (עדיין, תואר ראשון) יצוץ אחד, אתם יודעים, בשביל ניצני התקווה, עד אז נמשיך לחפור אחרי שרידים ומאובנים.
התגעגעתי מאוד,
בר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
