הערה חשובה לפני קריאת הפוסט: כל מי שיש לו קשר משפחתי אליי/שירת אי פעם במג"ב דרום/ הייתי מש"קית החינוך שלו באיזשהו שלב בחיי/חבר של אחי שמצא אותי בגוגל/אחי שמצא אותי בגוגל/כל הסוטים שכותבים "לדפוק זקנים" בגוגל ומגיעים אליי משום מה, עשו לי טובה, אל תגרמו לי למחוק את הבלוג ופשוט מצאו את הדרך החוצה, כי בפוסט הזה יש רמיזות בוטות. בתודה מראש.
אבא שלי ואחי עשו הכל ביום שישי כדי שנבין שעלינו, הבנות, להיעלם מהסלון בשעה ארבע, השעה בה ישראל פוגשת את יוון בבלומפילד. וכך עשינו. בשעה ארבע בדיוק, כשאחי חזר מהפיצוצייה למטה עם בירות ופיצוחים, יצאתי מהמקלחת וכבר התכוננתי לישון -עד כשראיתי את אחותי הגדולה יושבת בסלון. זה נראה לכם נורמלי אולי, שאחותי ישבה בסלון המשפחתי, אבל זה לא. מהרגע בו אחותי התחילה את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה ועד היום בו סיימה אותו – בערך לפני שבוע, היא הייתה קבורה תחת ערימות ספרים, במשך שלוש שנים היא הייתה מחליפה איתי נהימות, נהימות שאני ואחי כבר למדנו לפרש:
"הממ" = בוקר טוב.
הממ.. מה? = מה שלומך?
הממ... הממ (עם סיבוב קל של האצבע) = תעשי לי גם.
ובקיצור, התגעגעתי לשיחות שלנו ולצחוקים, וחוצמזה, היא מתחילה בקרוב תואר שני, מי יודע כמה רגעי חסד נותרו לי? אז התיישבתי לידה והמשחק התחיל.
בהתחלה זה היה מביך, אשכרה שכחתי איך מדברים איתה. בדקות הראשונות למשחק פלטתי "וואו.. הערס הזה דיבר עם השופט, הוא הוציא לו צהוב והוא השתתק! איך אין דברים כאלה במציאות איך?"
"צריך לנסות להסתובב עם כרטיסים בטיילת בת-ים" היא הוסיפה.
אחרי עוד כמה דקות של שקט, כשכבר חשבתי שאני אפרוש למיטה, היא הפתיעה אותי "אז עם מי את יוצאת הערב?"
"למה... למה את חושבת שאני יוצאת הערב...?"
"ראיתי אותך מנסה גוונים חדשים של איפור. עם מי את יוצאת?"
"שש.. אני מסמנת עם הראש לכיוון אבא"
"חחחח שימי לב... אבא, אני חושבת שאני בהריון"
"איזה אדיוט הזהבי הזה!!!!!!" אבא שאג.
"רואה?"
"האמת שזה מישהו שהכרתי איפה שאני מתעמלת. אני מרגישה סתומה ושטחית כי שמתי עליו רק כשראיתי את הרכב שלו"
"איזה רכב יש לו?"
"מרצדס עם גג נפתח!"
"איזה סוג?"
"נו באמת"
"טוב נו"
"הוא גם מפתח גוף, ומתלבש מדהים לאימונים, אז מעניין איך יראה הערב"
"הוא ילבש מחוייט, הוא יביא פרחים והוא יקח אותך למסעדה יקרה"
"לא, לא נראה לי. הוא כולה מאמן... והוא סיפר לידיד שלי משם פעם כמה כבדות עליו ההוצאות"
"את תראי. מחוייט, פרחים, מסעדה יקרה והוא לא יתן לך לשלם"
"מאיפה כל זה?"
"למדנו על זה. זה נקרא 'אפקט הפיצויים' זה קורה בדר"כ לגברים מאותגרים פאלית"
"מאותגרים פאלית?"
"את יודעת... אלה שבתיכון, כשכולם היו הולכים למשתנות היו נכנסים לשירותים... נו... נחשי למה?"
"כי היה להם מספר 2?"
"נו את יודעת... מאותגרים מידתית"
"מידתית?"
"שיש להם זין קטן!!!" אחי שאג.
"מה? איך אתה משתתף בשיחה?!"
"אני איתכן בשיחה מהרגע שאמרת מרצדס"
"בקיצור בר, זה פסיכולוגי, ככל שהארנק שלו יפתח יותר, זה סימן שיש לו יותר על מה לפצות."
ניסיתי להגיד לעצמי שזה ממש שטויות, ובכלל, היא עוד לא פסיכולוגית לפני תואר שני, ושהיא אמרה בעצמה שזה לא תמיד מדוייק. הטלפון קטע לי את המחשבות, זה היה הוא, הוא מחכה לי למטה.
זיהיתי את הרכב שלו עומד בכניסה, הוא עמד לפניו, לבוש במכנסיים מחוייטים וחולצה כחולה (גם היא מחוייטת) בצבע כחול נייבי עם אפקטים של אור וצל. טוב נו, לפחות אין פרחים.
"את נראית נפלא" הוא חייך והוציא מהמושב האחורי זר פרחים.
"אז לאן ניסע?" שאלתי כשהיינו כבר ביציאה מחולון "נלך לשתות משהו?"
"האמת היא שחשבתי שניסע לאכול משהו בסושיאל קלאב. אלא אם כן נמאס לך מרוטשילד כבר."
אוי לא.
"את נראית מעולה" הוא חזר ואמר.
"תודה"
שמתי לב שאני לא האדם המתאים לרכב שמושך כל כך הרבה תשומת לב, כל פעם שרמזורים האדימו התפללתי שניסע כבר, הוא דווקא אהב את זה אבל שיחק אותה כאילו זה לא מזיז לו.
הוא בא להיכנס לחניון "אוי חכה יש כאן חניה חינם שאני מכירה"
"אוי נו בר, בשביל 30 שקל? זה כסף קטן את יודעת"
"כן.. קטן... מאוד קטן..."
לא הצלחתי לזרום בשיחה, רק לחשוב על מה שאחותי אמרה. קטץ' הפיצויים זרם לי בראש, ניסיתי להבין למה כל כך איכפת לי מזה, (ואז נזכרתי שזה כי אני בחורה). כשהגיע האוכל, שעל אף המחיר שלו, כך מסתבר, הוא לא מצופה זהב, החלטתי לפתוח את זה קצת:
"אז תגיד, למה התחלת לפתח גוף?"
"ממ.. אני חושב שזה בגלל שלכל אחד הגוף מתפתח אחרת. אני הייתי צריך תוספת חלבון אחרת לא היו רואים לי ריבועים או יד אחורית. בסה"כ אפשר לומר שהתחלתי את זה כי הרגשתי קטן ליד השאר"
אחרי שהוא התעקש לשלם, יצאנו מהמסעדה לכיוון האוטו, בדרך השיחה התפתחה לקניות:
"אני קונה רק בAM:PM למרות שיש לי מגה באזור, אבל זה יותר רחוק"
"אבל AM:PM יקרים בערך פי 3"
"זה כסף קטן ברצ'וק"
"כן, מאוד קטן...."
סמס מאחותי (שהרסה לי את תפיסת חיי לגבי גברים ברגע אחד):
"אני מקווה שאת לא חושבת על השיחה שלנו. תזכרי שזה לא מדעי"
"מאוחר מדי"
עצרנו לתדלק, הוא יצא מהרכב ומור התקשרה, סיפרתי לה במהירות על השיחה שלי עם אחותי ועל כל מהלך הדייט.
"את רוצה להיות בטוחה?"
"אוי לא רק לא עוד רעיון מבריק"
"שמעי, נסי לרמוז לו שאת רוצה שהערב הזה יסתיים ב... את יודעת... אם הוא מסרב, כנראה שיש לו מה להסתיר"
כשהגענו, הוא החנה את הרכב על המדרכה וליווה אותי לדלת הכניסה.
"נהנתי מאוד" הוא חייך.
"גם אני"
"נעשה את זה שוב הא?"
"תגיד... בא לך לעלות?" ורק אחרי שאמרתי את זה קלטתי בעצם שהוא יכול גם להגיד כן, ושאני אהיה בצרות.
"מה?" הוא מחק את החיוך.
"אני שואלת אם בא לך לעלות..."
"שמעתי. אני פשוט מתפלא בר. את לא נראית אחת כזאת. התרשמתי ממך אחרת, ואם לומר את האמת, אז איכזבת אותי עכשיו... חשבתי שמה שקורה בינינו אמיתי".
אלוהים, איך יוצאים מזה עכשיו?
"אהה..."
"מה? מה אהה? אני מצטער אבל לא נראה לי שזה יעבוד בינינו."
"אהה.... אתה...."
"אני כלום. עזבי בר, אני מחפש אהבה. לא שטויות."
"אהה.. אתה מקבל דו"ח שם..." הצבעתי לעבר הרכב שלו, שחנה על המדרכה.
"שיט! זה איזה 700 שקל!" הוא רץ לעבר התגודדות האנשים, שבאו לראות איך מרצדס מהממת מקבלת דו"ח.
"מה קרה לך? זה כסף קטן..." העפתי את זר הפרחים לצפרדע מול הבית.
האם אתם זקוקים לעוד הוכחות?
בר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
