קודם כל, ובלי קשר לפוסט, בעייתי לי כל הדרישות האלה של ישרא. שם לבלוג (לקוח מאחותי), תמונה לכותרת (לקוח מגוגל) כינוי (לקוח מההורים) תיאור (לקוח ממה שהצלחתי לספוג בשיעורי תושב"ע כשלא הייתי שקועה בשינה עמוקה). כמה פרטים בשביל להתחיל לכתוב פה? וכעונש על החזירות שלכם, הבלוג ישאר בצבע מרקר.
אה כן, לפוסט.
מור ואני הכרנו בצבא, ובשל העובדה שחלקנו חדר, ושהיינו בין ארבע הבנות היחידות בבסיס (מבין קצת יותר מ-200 גברים) הקליק בינינו היה מיידי, למרות הפערים הענקיים בינינו: הבחורה טבעונית, אני מעין קניבלית ומבחינתי מה שהיא אוכלת זה מה שאוכל אוכל. מור היא מדריכת יוגה ומדיטציה שמאחוריה רזומה עשיר של שתיקה של שלושה חודשים, מדיטציה של 48 שעות, אכילת נבטים במשך חודש, שעות ארוכות של עמידה בתנוחות ששימשו אמצעי עינוי במתקני כליאה איראניים ובזבוז שאר תקופות זמן שכבר לעולם לא ישובו. לעומת הציניות שלי, מור לא רק לא צינית, היא גם כל כך תמימה שהיא מאמינה לשטויות שלי, לדוגמה:
"בר, איפה את?"
"בברלין, עוד שניה אנחנו מפילים את החומה זה משהו חשוב?"
"לא לא אני אתקשר אח"כ!"
"בר, איך השתחררת מהאבט"ש?"
"מה לא שמעת? כל נתיב העשרה יוצאים למסיבת טבע, אין אף אחד בישוב"
"וואי מסיבת טבע? זה שמה ליד בית גוברין לא???"
ביום ההולדת של מור, מצאתי עצמי קונה לה את ספר המתים הטיבטי, מאת פאדמהסמבהה. ולכל מי שחשב שהתעטשתי על המקלדת או משהו כזה, להלן:
לפני חצי שנה, היא עברה סדנת ויפאסנה רצינית אצל איזה הודי וטענה שהיא התחילה לראות הילות. ובשלב הזה היא התחילה להפחיד אותי.
יום אחד, היינו כבר לפני יציאה של ערב שישי, מור אמרה לי שאין מצב שאנחנו יוצאות ככה, כי ההילה שלי נעשית חומה ושאני חייבת לשכב במיטה. אמרתי לה שאני מרגישה מצויין ושתפסיק עם השטויות, היא ממש סירבה, בעקשנות אמיתית, בסוף בילינו אצלה בבית. כלומר, אף אחת לא בילתה, כי בערך ב12 וחצי גיליתי שחטפתי וירוס בקיבה והעברתי את הלילה הזה (ואת ארבעת הלילות שאחריו) בהקאת כל מה שנכנס לי לפה (יכולתי להישבע שגם את העוגה מהבת מצווה שלי ראיתי שם).
אני מתה על מור. בעיקר על העקשנות שלה ללמד אותי קצת יוגה, לא להאמין שעשרות צפונבונים משלמים לה ממיטב כספם בעוד היא מתניידת במכונית ההיברידית שלה מהמושב שכוח האל שלה לחוף ירושלים בת"א, שולפת מזרון סגול מגולגל ומנסה להסביר לי שאני לא מתחברת רק כי אני לא נושמת נכון.
"אני יודעת לנשום מור, אני עושה את זה כבר יותר מ-21 שנה"
"תנסי להרגיש שאת נושמת אור, שיש כדור של אור שחודר לתוכך, הוא נכנס מהאף, מאיר את חלל הפה, ממש אפשר לראות את האור מהאוזניים שלך, ממשיך לבטן ו..."
"כן ומשם?"
"תנסי לדמיין"
"למה? זה דמיון מודרך. תעזרי לי. מאיפה יוצא הכדור אם הוא הגיע לבטן?"
"ובכן, הכדור מפסיק להיות כדור והוא מתפרק להמון כדורים של אור שמתפזרים בכל הגוף שלך"
"האמת שאני די מצליחה לדמיין את זה"
"באמת?"
"לא. אני הולכת להביא מגבת לתפוס צבע"
כשחזרתי מור כבר הייתה על הראש, עם שתי הרגליים לצדדים, העוברים והשבים הסתכלו עליה המומים. כדור שחור של שני שחקני מטקות עף עליה, הבחורה לא זזה. הם לקחו את הכדור, הסתכלו עליה, והחליפו מבטים המומים.
"מה חברה שלך עושה?" שאל אחד מהם.
"מנסה לשזף את הרגליים אתה לא רואה?"
מור בהתעלמות מוחלטת מאיתנו, נשכבה על הבטן, והביאה את שתי רגליה אל מול פניה, מעל הגב.
"ועכשיו מה היא עושה?"
"מור מישהו מתעניין מה את עושה"
היא התיישבה בישיבת לוטוס, והתכוננה לירות תשובה לשאלה שהיא הכי אהבה.
"לכל תנוחה של הגוף יש נשימה משלה שפותחת צ'אקרה משלה. אני חושבת שכדאי לך לנסות, ההילה שלך התחילה להיות כתומה"
"תסבירי לו מה זה אומר" הסתכלתי משועשעת.
"לא לא.. אני הולך תודה"
אבל גם אני לא הצלחתי לחזות את היציאה האחרונה של מור, בטלפון אחד שהשאיר אותי המומה לאיזה יום יומיים:
"בר החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים. פגשתי חבורת אנשים שאחרי שדיברו איתי הבנתי מה אני רוצה."
"אלה אנשים אנשים, או אנשים כמו העצים עליהם את זורקת כדורי אור שהופכים לפרחים?"
"דווקא בגלל הציניות שלך רציתי שתשמעי ושתגידי מה דעתך, חשוב לי שתביני שמצאתי את האושר."
"כן נו?" הייתי בטוחה ששום דבר לא יפתיע אותי.
"אני הולכת להיות נערת גומי בקרקס!"
טעיתי.
"ובכן, אני שמחה שמצאת מה שאת אוהבת, אני מקווה שמהמקום הזה תצליחי לפרוח, את ילדה חכמה בטח חשבת על זה ואני סומכת עלייך"
"וואו בר באמת?"
"לא מה את מפגרת?! מה קרקס עכשיו?! מה את ליצן?! פיל?! איש הפיל?! זה מה שאת רוצה לעשות בחייך?! להתעקם ולבדר זאטוטים כפויי טובה שבטח ינסו לזרוק עלייך פופקורן כדי לראות אם תתבלבלי!"
"ילדים לא עושים דברים כאלה"
"פראיירים. אני הייתי עושה את זה."
בשלב הזה הייתי אמורה להשאיר אתכם עם מקבץ תמונות, אבל בגלל שאת רוב היוגה שמור עשתה בחדר שלנו היא עשתה כשלגופה תחתונים, אני אמנע ממנה מבוכה ומכם הנאה.
ובכן, כל שנותר לי הוא להתפלל שמדובר בג'וק חולף, ובמידה ולא, אם יום אחד תיקחו את הילדים לקרקס ותזהו נערת גומי עיראקית, אל תשכחו לשאול אותה מה היא עושה, היא מתה על השאלה הזאת.
ועד אז, אני משאירה אתכם עם אחד השירים האהובים עליי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
