אני לא מרבה לדבר עליו, אולי זה הרבה כי אני מכחישה את קיומו ואולי בגלל הפחד שזה יגיע לחבר'ה מהשכונה שמכירים אותו, אבל אני והחתלתול היינו יחד שנתיים וחצי, שזה השיא שלי. חתלתולי קיבל את השם הזה בגלל הקרבה של השם האמיתי שלו לכינוי, ורק אחרי הפרידה חשבתי על זה שגם היו לו עיניים ירוקות סיאמיות וערמומיות של פנתר. מעבר לזה, מאפיין נוסף של חתולים (לעומת כלבים) הוא שהם לא ניתנים לאילוף, בדיוק כמוהו - הבחור אנטלגנט ברמות פסיכיות, וכל פעם שהיה מסתכל עליי הייתי מרגישה כמו צילום רנטגן. פסיכי. כבר אמרנו.
מעבר לזה, לבחור יש צ'ארם בסיטונות, רק צריך שיחייך את החיוך של השיניים הלבנות, עם השתי גומות שלו וגם גברים היו יוצאים מארונות. והוא ידע את זה, והוא לא חשש להשתמש בזה. לפני כמה חודשים הוא התקשר להגיד שלום, שהוא נוסע ליורו טריפ. חשבתי שאתגעגע אליו, אבל מסתבר שלא.
ומצער בעלי חיים אני חותכת ברשותכם למלון יוקרתי בת"א, שם עמד להתחיל כנס אליו אני, כמה מפתיע, עומדת לאחר. המונית עצרה בחניה ושלפתי עצמי ממנה, נעלי עקב זולות להחריד מתופפות בקצב מהיר על האספלט. חשבתי לעצמי כמה חשובה אני נראית, מחבקת קלסר וקבלה של מונית עליה אני הולכת לקבל החזר, הרגשתי כמה מסתכלים עליי בהערצה, העניין לא נמשך הרבה זמן כמובן, תוך דקה הרגשתי את העקב הימני נשבר ואת הרצפה מתקרבת במהירות... בצרחה קטנה מצאתי את עצמי שכובה על החניון הלוהט, השמלה הורודה מושחרת וקרועה, נעל אחת שהפכה להיות שטוחה ועקב אחד שהדביק את הפער לכיוון לובי המלון.
בחור לבוש חליפה רץ לכיווני ועזר לי לקום, מחזיק בידו את העקב הסורר. "וואו איזו נפילה" הוא אמר במבטא איטלקי "כן. גם אני הייתי שם" השתדלתי לא להסתכל סביבי כדי לא לחוש את עוצמת הפדיחה, ידעתי שאני הולכת להחמיץ את הכנס. "היי אני יכול לעזור? יש לי סופר גלו במשרד." "עזוב אני כבר אחתוך הביתה" הצטערתי שלא באתי עם הרכב, שם תמיד יש לי נעליים שטוחות לנהיגה.
"נו אל תהיי מצחיקה, איך תסעי ככה? אני עובד פה בשגרירות." נראיתי נורא. השמלה, עליה דרכתי לפני הנפילה ממש נקרעה. עליתי לרכב שלו ונסענו למשרד.
"אני תומר דרך אגב"
"בר" אמרתי בחוסר חשק.
"יהיה בסדר, את תראי"
איזור המשרדים של תומר היה ריק מדי, הוא הסביר לי שכולם בכנסים ושהמזכירות מסיימות לעבוד בשלוש. מצויין מבחינתי, כמה שפחות אנשים שיראו אותי במצב הזה.
תומר הדביק את העקב במיומנות מחשידה, "חכי רגע" הוא אמר ונכנס לחדר צדדי, הוא יצא משם עם חולצה מכופתרת בצבע לילך ומכנסיים שחורים. "הנה לך בגדים להחלפה!" "אתה לא רציני" "אני רציני. אבל תחליפי במקום אחר, ממש לא הייתי רוצה שיראו בחורה שיוצאת מהמשרד שלי עם הבגדים שלי...."
תומר עצר בתחנת דלק, שם החלפתי בגדים. הוא היה פשוט מקסים, טוב הלב שלו היה משהו שלא רואים כל יום, הוא לקח אותי הביתה
"אין לי מושג בכלל איך להודות לך"
"תודי לי בלהחזיר לי את הבגדים שאני הכי אוהב, הם מאיטליה."
"חייבים? דווקא חשבתי ללבוש את זה מחר למשרד"
"אם את רוצה להודות לי בואי ניפגש הערב"
תומר הוא בול הטעם שלי. שיער בלונדיני שטני משוח לאחור, עיניים חומות כהות מבריקות וחייכן, כמו שצריך. קבענו.
נשכבתי על המיטה מחוייכת, מה שנקרא מעז יצא מתוק, מה זה מתוק.
רק סמס מפתיע מהחתלתול קטע לי את המחשבות:
"אני בארץ"
לא איבדתי את העשתונות, לקחתי את הטלפון ועניתי לו. שרשור הסמסים לפניכם:
"נו? להמליץ לך על מקום טוב לפלאפל?"
"אני בא אלייך הערב. תתלבשי סקסי"
"אני לא אהיה פה. היי אבל אבא כן, שאתן לו למדוד את החזיה שאתה אוהב?"
"נראה לי שלי ולך יש יותר במשותף"
"אני בטוחה שיש לך כמה דברים משותפים עם אבא שלי. כמו המחשבה שפה זה הבית שלכם"
הוא לא ענה לזה, והרגשתי בעננים, סוף סוף הצלחתי להעליב את החתול הזה.
רק ששכחתי עם מי יש לי עסק.
כשהגיע הערב, כבר לבשתי את השמלה מהמעצבת האהובה עליי אבא כבר התמקם לקראת עוד משחק כדורגל, כשפתאום דפיקה בדלת. אמא פתחה, ורק לפי ה"שאאאלום!!!" ידעתי שזה חדשות רעות.
"בר תראי מי פה!" החתול חיבק אותה ונכנס בבטחון מלא, כאילו לא עברה שנה וחצי מאז שהיה פה לאחרונה.
"מה אתה עושה פה?"
"באתי לראות עם אבא שלך משחק" הם החליקו כיפים כאילו עשו יחד טירונות.
"תאמיני לי הבחור הזה משהו" אבא שלי חייך "לא האמנתי כשהוא התקשר אליי!"
"אתה פתטי"
"למה? רצית שאני אמצא נושא משותף עם אבא שלך לא?"
"אבא שלי אוהד בית"ר, ואתה מכבי"
"נו מעולה" אבא פתח לשניהם את הבירות, "שנינו שונאים את הפועל"
"יאללה בוקרשט!" חתלתולי ואבא השיקו בקבוקים ונשענו לאחור.
"אוהוהו תראו מי ירד לעם!" אחי יצא מהחדר והצטרף לחגיגה.
"וואלה אחי,"חתולי התכונן לעוד קצת התחנפויות "בדיוק הסתכלתי על התמונה שלך מהבר מצווה, איך זה שלא עשיתם תמונה שלו מהעליה לתורה? איזה מן מזרחים אתם?"
אבא צחק.
"טוב נו, בחתונה שלי ושל בר" הוא קרץ ואמא התמוגגה.
"אל תעשה ת'טעות שלי, אל תתחתן עם מרוקאית." אבא מחק לאמא את החיוך.
"למה ככה?" החתול התערב. "איזו אישה יש לך בלי עין הרע! באמת משפחה טובה יש לכם"
אווו.... איזה רגע משפחתי נוגע ללב בחסות האקס המיתולוגי.
"תגיד" החתול פנה לאחי, "אתה עדיין קורא לבר 'ערימה של כלום'?" הוא צחק.
"לא איזה אחי. זה ארוך מדי. אני קורא לה בקיצור עש"ך" הוא חיבק אותי אליו, כולם צחקו חוץ ממני.
לקחתי את התיק והתכוננתי לצאת, לא לפני שהחתול סובב את הסכין "אז לאן את הולכת?"
"לא שזה עניינך, אבל אני הולכת עם שחר." שיקרתי.
"אהה... עם שחר.... טוב. שימי לב ששחר לא תשלם עלייך, שלא תצפה לתמורה בסוף הערב הא?"
חוצפן. כזה חוצפן. מנצל את טוב הלב של אבא שלי! רציתי להרוג אותו. ניסיתי להרגיע את עצמי כדי לא להיראות עצבנית ליד תומר שמחכה לי מחוייך למטה.
"היי את צריכה טרמפ?"
נכנסתי עצבנית לאוטו, הוא פתח את דלת הנהג והסתכל עליי "לא שכחת משהו?"
יצאתי בחוסר חשק ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"אה.. התכוונתי לבגדים"
"אוי שיט.. שיטטט!!! סעמק איזה יום מסריחחחח!!!!!"
"כן, זה קורה לרוב הבחורות שמבלות איתי ימים שלמים"
"לא לא תומר נו... טוב עזוב אני מצטערת. בוא פשוט ניסע מפה."
בדרך סיפרתי לו מה קרה, והיה נדמה לי שהוא מבין אותי. נסענו למרינה בהרצליה והתמקמנו בפאב באווירה רומנטית.
"אז במה אתה עובד בשגרירות?" ניסיתי להירגע.
"לצערי אני לא יכול לפרט, רק לומר שזה קשור במשרד הבטחון."
"אוח אני כ"כ כועסת!"
"טוב טוב אני אפרט קצת"
"לא עליך... על האקס שלי! וגם על אבא שלי! איזה אדיוט אלוהים!"
"לא יפה לדבר ככה על אבא"
"לא הוא נו. טוב די, אני מפסיקה לדבר על זה."
הוא חייך "אז איך הרגל?"
"משתוקקת לבעוט"
"התכוונתי בגלל הנפילה".
"אה בסדר... עבר"
"תגידי איך אני יכול להשכיח ממך את העניין הזה?"
"נראה לי שאני צריכה קצת ממה שאתה שותה. אגב, מה זה?"
"זה משנה?"
"לא" שתיתי הכל.
יותר מאוחר באותו הערב, כשזרם לי עוד טיפה דם במחזור האלכוהול, העניין סרב להיגמר: "אתה יודע מה הכי מעצבן אותי?"
"שאבא שלך משתף פעולה?"
"איך אתה יודע?"
"כי אמרת את זה מקודם"
"יאללה בוקרשט!" אמרתי בזלזול.
"יאללה הביתה" תומר התנשף בכבדות, מאוכזב ובצדק מהערב הזוועתי שהוא עבר בגללי.
באתי לקום ומעדתי, הייתי שפוכה. בפעם השניה בפחות מ12 שעות, אותו בחור איטלקי עוזר לי לדדות לאוטו שלו. שיא. אין ספק שזה שיא.
"בואי אני גר פה באזור אני אעשה לך קפה."
הנה אני, יושבת על שטיח בדירה מדהימה בהרצליה פיתוח, עם בחור מקסים, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה אם החתלתול עדיין בבית שלי.
"את רעבה?"
"לא.. אני בסדר"
"תראי" הוא הגיש לי ספל קפה וישב לידי "את יפה, את מצחיקה, את חכמה ומגיע לך משהו טוב. לא האדיוט הזה. את צריכה להפסיק לחשוב על זה. אם מפריע לך מה שאבא שלך עשה את צריכה לדבר איתו על זה"
"כן אתה צודק"
נשארנו עוד כמה דקות, ותומר החזיר אותי הביתה, רק שהוא כבר לא חייך.
נכנסתי ללובי הבניין, מחפשת אחר מתג האור, כשעיניים ירוקות התקרבו אליי.
"מה זה את מסריחה מאלכוהול"
"מה אתה רוצה ממני הא? מה? אתה לא יכול אחרי שנה וחצי להתפרץ לי לחיים, אתה לא יכול לשבת לראות משחק עם אבא שלי"
"זה בדיוק מה שאני עושה"
"ולא איכפת לך מה אני מרגישה?"
"השמש לא זורחת לך מהתחת בר"
"נורא בוגר" לחצתי על כפתור המעלית.
"איך היה הערב שלך?"
"ביי"
"תפסיקי כבר עם המשחקים האלה. שנינו יודעים שאת עוד אוהבת אותי. אז בשביל מה הפוזות האלה?"
המעלית נפתחה ושפכה אור על הפרצוף של האדם שתיעבתי באותו יום.
"זה מה שאתה מאחל לי? להיות איתך? איתך?! אתה לא מתבייש? אתה לא מאמין שמגיע לי יותר ממך? מישהו שאיכפת לו קצת מהרגשות שלי? ששואל אותי איך היה היום שלי במקום להתחנף למשפחה שלי?!"
נכנסתי למעלית עוד לפני שהוא ענה.
"את לא צריכה בן זוג בר. שנינו יודעים שאת בורחת מכל מה שנעשה לך רציני מדי."
"הייתי איתך שנתיים וחצי!!!"
"את השתנית. השתחררת מהצבא בנאדם אחר לגמרי. את עוברת שינויים שידרשו ממך להיות רצינית. את מחפשת מקום לברוח ולשכוח איך היה היום שלך, וזה בדיוק מה שאני אתן לך"
"וואו איזה יופי של קריאת מחשבות. אתה עושה בר מצוות?"
"את לא רוצה לדבר על כמה שאת מפחדת לעבור לגור לבד, כמה שאין לך מושג אם תצליחי בלימודים, אם תעמדי בציפיות, מה תעשי עם התואר, אם זה חכם לעזוב את העבודה עכשיו. לא בא לך לדבר על זה, את צריכה לברוח פעם ביום-יומיים. הדבר האחרון שאת צריכה זה עוד דאגה-קשר רציני"
שוב הרגשתי כמו צילום רנטגן, וכל כך לא התגעגעתי לתחושה הזאת.
"אני יכולה למצוא את זה אצל רבים אחרים"
"כן? כאלו שממלאים אותך באלכוהול? איזה יופי. תראו את בר. ליידי לשעבר. בשמלת מיני, איפור מרוח ונעלי עקב משופשפות עולה לבית של ההורים שלה כשהיא מדיפה ריח של אלכוהול זול." הוא מחא כפיים והצביע על התיק שלי "יש לך קוק שם?"
לחצתי על הקומה ודלת המעלית נסגרה, עליתי הביתה להתקלח ולישון.
תומר לא התקשר כמובן, לא ציפיתי ממנו להתקשר. איזו טיפשה אני, איזה בחור מדהים מצאתי, איך זה קרה לעזאזל? איך נתתי לאקס שלי להשתלט לי על החיים ולהרוס לי את היום?
באותו ערב עמדתי ובישלתי אורז עגול, קניתי גם חומץ אורז, נורי, סלמון, עירית, מלפפונים ושאר מרכיבים יפניים וגלגלתי סושי, שמתי הכל בקופסה והנעתי לכיוון הרצליה.
דפקתי על דלת העץ הגדולה, תומר פתח לי את הדלת לבוש במכנס טרנינג שחור קצר וגופיה לבנה.
הוא דווקא נראה שמח לראות אותי "בר! איזו הפתעה. אם הייתי יודע שאת באה הייתי לובש משהו יותר נוח"
"הכנתי סושי"
"אחח איזה טיפש האקס שלך. מי עוזב בחורה כמוך?"
"אפשר לא לדבר על זה יותר?"
"רצוי אפילו"
"רציתי רק להגיד שאני מצטערת, ושאתה מקסים ושאין לי מושג למה התנהגתי ככה."
"אני שמח שלפחות היה לך את האומץ להגיע לכאן."
"חשבתי שאולי עכשיו נצליח לנהל שיחה"
"אני אשמח, זה נגמר כל כך מהר לא הצלחתי לדחוף ביטויים כמו "תואר שני" "דברי עם המזכירה שלי" ו"שגרירות"
"אני נורא מתרשמת"
"אני קצת פחות" הוא הרים רול שהתפרק לגמרי.
"התחלנו רע.. אבל הייתי נותנת לזה עוד צ'אנס. לא?"
"אני חושב שלא. אני חושב שאת עוד אוהבת אותו, ובשבילך, את צריכה להתגבר על זה ורק אז להמשיך הלאה."
הרגשתי את הכאפה מצלצלת לי בפנים.
"היי... אני אחכה לך, אני והבתולין שלי"
"אתה לא מתכוון לזה נכון?"
"נעע אני לא באמת בתול"
"אני מתכוונת ללחכות לי"
"אה, לא."
חתלתול טיפש.
בר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
