נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

כשהייתי בת 17 הייתי יפה מספיק בשביל לגרום לכל אחד להתאהב בי,

אבל לא חכמה מספיק בשביל לדעת להבין כשזה אבוד.

באותו הזמן היינו בטוחים, שהמצאנו את מה שאהרון ידלין כבר מזמן הספיק לגנות*,

שמענו ביטלס ובוב דילן

וכשחברות שלי כרכו שרשראות עם חרוזים צבעוניים ותליונים גדולים סביב הצוואר,

אני הייתה זו שכרכה סביבה בחורים.

זה נורא קל לצבוע את העיניים והציפרוניים בשחור ואדום,

וללבוש בגדים, שמצאנו בפח הזבל של השכן,

והאמנו שזה יישנה במון.

בקיץ של אותה השנה, הייתי אחת מיוחדת מאלף,

וגם אני שכבתי שיכורה על הדשא של הירקון,

מעשנת נובלס ובטוחה, שככה זה החיים בסרטים האמריקאיים.

והוא ידע לעשות ממני אחת כזאת, כששפך לי בירה על המכנסיים,

וניקה אותם באגרסיביות העדינה שלו.

זה נכון, אימא שלי ידעה לאיים עלי,

כשחזרתי עם אישונים מורחבים הביתה, שהסוף לא יהיה טוב,

אבל לא זכרה להזהיר אותי מפני הבחורים האלה על הדשא של הירקון,

שלוקחים לך את הלב ומפרקים אותו כמו פאזל להמון חלקים שאין להם סוף.

ובקיץ של אותה השנה, כולנו לבשנו ג'ינס קרוע וחיוכים,

ואידאולוגיה מזויפת. כי ככה שאין לך במה למרוד, אתה תמציא לך אחד,

ויצאנו לשתות ולעשן ולצרוח יחד עם עוד אלפים,

כי לעשות שמח זה היה אז מטרה,

ואז כשברקע פס הקול הצומרני שלנו,

ידעתי שעד עכשיו אני תמימה,

ובסוף הערב, על הדשא, הוא יעשה לי לצעוק

ואחרי זה לבכות.

*מי זה אהרון ידלין?

זה לכתיבה יוצרת, כי זה מגניב כרטיסי קולנוע בחינם!!!