הבית של יעלי

וואו, איזה מוזר..  זה סוף סוף מגיע.

הרגע אותו ראיתי לפני כמה חודשים כרחוק, התקרב ובא, ומראשון הקרוב- אני, יעלי, עולה על מדים כמסורת כל אזרחי מדינתנו, וול, כמעט כולם..   טוב נו, 72%.

אני שמחה שאני יכולה לראות את התקופה הזו כאופטימית סוף סוף.. הגעתי לרגע שבאמת- עשיתי את מה שיכולתי לעשות בכל הזמן החופשי הזה שהיה לי (כמעט חצי שנה מסיום הלימודים!)- עבדתי, המשכתי לרקוד, יצאתי עם חברים, התבטלתי (כן, כן, גם אני עושה את זה לפעמים), היכרתי בנאדם פשוט מדהים שבא ברגע הכי לא צפוי- עשיתי איתו דברים שלא ציפיתי מעצמי (יצאנו לצימר בצפון לכמה ימים- בהחלט נופש מדהים! ובקרוב- חצי שנה ביחד- איך שהזמן טס כשבאמת נהנים!)  למדתי נהיגה (ונכשלתי טסט ראשון =/ ,טסט שני- (here I come! , כמעט סיימתי את טיפול השיניים שלי (3 שנים אחרי הכל!!!), וחשוב מאוד- השלמתי עם התפקיד שאני הולכת לשרת בו.

ואני מרגישה טוב, אין תלונות ולא חרטות.. (טוב, חוץ מה"חרטות" האלה של מה יכולתי לעשות בכל הזמן הזה שלא עשיתי (כאילו חסר..)  אבל נו- זה אני והשגעונות של "אם היו לי 25 שעות ביממה במקום 24- גם בהן הייתי מוצאת מה לעשות ואיך למלא אותן עד תום").

אז זה הולך ככה, אני מתגייסת לחיל האוויר, במכללה הטכנולוגית כחונכת- לרובכם זה בטח לא אומר המון, כעיקרון- גם לי זה לא אומר הכי הרבה עד שאני לא אהיה שם פיזית. אבל קיבלתי אינפורמציות שונות וקיבלתי חיזוקים ממי שהיה צריך- ואני כרגע יודעת, שלא משנה עם איזה סוג של חוויה אני אצא מהתפקיד הזה, אני בהחלט אדאג להביא אליו את ה"יעל" שבי, (לפחות עד כמה שאפשר- אחרי הכל זה צבא, לא תמיד יש הרבה מקום לבטא את עצמך..) ובעיקר אני אשתדל להנות כמה שיותר!.

כבר תקופה מסויימת שחיכיתי לגיוס שיבוא, התחיל באמת להימאס כל הזמן הזה של החופש- שכל חייל שישמע אותי ברגע זה ירצה לסקול אותי באבנים על הנאמר לעיל- אבל דוגרי, בכל התקופה הזו של ה"חופש" הזה הייתי דיי לבד. כלומר- כן היו סביבי אנשים, אבל לא הייתה לי שיגרה.

אז נכון, הלכתי לעבוד כמה פעמים בשבוע, ופעמיים בשבוע גם לרקוד ומצד שני היו את הימים של לקום מאוחר או בכלל לא לעשות כלום כל היום ולמות משיעמום בבית ואין שום מסגרת.

הגעתי למסקנה דיי ברורה שהועלתה כבר לפני מיליוני שנים קדומות- "לא טוב היות האדם לבדו".

כל התקופה הזו, בה כל החברים שלי התגייסו ממש מוקדם ונשארתי בעצם לבד בכל החופש הזה.. גרם לי למודעות עצמית מוגברת ועם המודעות הזו- גם צניחת הביטחון העצמי לריצפה..

כי אחרי הכל- ככל שהייתי יותר עם עצמי, לבד, עם המחשבות שלי, בלי הסביבה הרגילה של הבית ספר וחברים שהייתי רגילה אליה במשך 12 שנים או בעצם כל החיים מאז שהייתי תינוקת- מעון, גן ושאר המסגרות בסולם. פתאום מצאתי את עצמי לראשונה בלי מסגרת.. והדבר הזה נורא מכניס את עצמך לכל מיני מחשבות של- מי אני, מי החברים שלי באמת- שזה דבר בפני עצמו שמתחיל בעיקר בסיום התיכון לדעתי- או בעצם כשאתה מתחיל להיות יותר עצמאי ולהחליט את ההחלטות בשביל עצמך,כאשר אתה כבר לא נמצא במסגרת מסויימת, מי האנשים שתשמור איתם קשר באמת?, או לחלופין- למי באמת אכפת ממך..

תקופה מסויימת, ועדיין זה מורגש- הביטחון העצמי שלי ירד פלאים!, נהייתי פתאום רגישה בצורה מוגברת, פגיעה יותר, לוקחת יותר ללב דברים שלא בהכרח צריכים להילקח, אולי אני יכולה להגדיר את זה לעצמי כמצב שחזרתי להיות כמו שהייתי בתקופת היסודי- מופנמת יותר, פרופיל נמוך כזה.. לא באותו אופן אבל מזכיר את התקופה.

וזו אחת הסיבות העיקריות שרציתי שה"חופש" הזה יסתיים כבר. רציתי כבר להתגייס, להכיר קבוצה של אנשים חדשים- לראות איך אני יכולה להתמודד עם זה- או לחלופין, להוכיח לעצמי שלא באמת השתניתי ושלא באמת יש לי ביטחון עצמי נמוך, שזו רק התקופה ו"יעל" הרגילה חוזרת מיד לכושר! .להיכנס למסגרת שיש בה משמעת (למי שלא מכיר אותי- אני מאוד ממושמעת ואני ממש מסתדרת בסיטואציות המצריכות משמעת גבוהה), להיות במקום כזה שאני צריכה להוכיח את עצמי- ולעשות את זה בדרך שרק אני יודעת, עם הפרפקציוניזם הזה שלמעשה אני דיי מתגעגעת אליו!.

איך אומרים- ""to stand out of the line , ואני יודעת שאני מסוגלת אם רק תינתן לי האפשרות.

יום ראשון הקרוב זה דף חדש מבחינתי, אני הולכת להיכנס למשחק הזה כחיילת, לשגרה החדשה והשונה הזו עם רוח תחרותית במיוחד!. So beware !! (נו, זה סתם התאים לאוירה של הכתיבה, הייתי חייבת =)

שיהיה לכולם סופשבוע נהדר!

אוהבת, יעלי.