אז מה נגיד... ביקשת שלא אוותר עליך. אמרת שעכשיו אתה יודע מה אתה צריך לעשות ואתה רק מבקש ממני לא לוותר עליך. זה היה בתחילת החודש. מעניין כמה זמן זה ייקח הפעם... פשוט אני זוכרת מין קטע כזה שלפני איזה 10 חודשים כבר הצהרת שזאת היתה טעות לעזוב ושאתה אוהב אותי ורוצה לחזור, אבל לא מסוגל עדיין. אז חיכיתי ולא וויתרתי. ואני עדיין.

שתדע אני זו שאוהבת אותך גם כשאתה נותן לי את כל הסיבות בעולם לא לאהוב אותך. אני היחידה שלא וויתרה. אני זו שעובדת כל יום עלינו למרות שאנחנו כבר לא קיימים, מתוך תקווה שנחזור להתקיים.

אומרים שאחד מהדברים היותר קשים בחיים זה ההחלטה אם לברוח או להתאמץ. אני לא ברחתי. אני מתאמצת. אני ממש מתאמצת לא לזרוק לך את הדברים מהמרפסת. מזכירה לעצמי את הדבר המקסים ומעצבן שאמרת "הם שם כי זה המקום שלהם. שם הם צריכים להיות." אני רק לא מבינה למה זה המקום של הדברים שלך, אבל אל שלך. וזה היה החלק המעצבן. שאתה לא יודע להסביר איך זה שעדיין לא סגרת את עצמך. אני כבר זקנה ולא אחכה לעולם... אהבת חיי והכל, אבל בסוף אני אצטרך להתקדם בחיים.

אוטוטו שנה.

אוטוטו מסיימת את הקורס.

אוטוטו התחלה חדשה-ישנה.

אוטוטו נשברת.

אוטוטו מוותרת.

________________________________

אז עכשיו שיש לי קצת זמן פנוי לעשות דברים, אני חוזרת לטפח את הצד היצירתי שלי. אני מכינה מלא דברים וזה ממש כיף לי! אז אני לא *הכי* מוכשרת בעולם, אבל זה יוצא מספיק יפה כדי לקבל מחמאות.

וחזרתי לקרוא ספרים. 

איזה כיף זה להיות בוגרת עם חיים לא רעים בכלל. הכל טוב. כמעט. 

מתכננת את הקעקוע הבא שלי. חוסכת ומתלבטת עד החורף. יאללה שיהיה כבר חורף.