הבלוג שלי - חיים שכאלה.

מה גדול הפער בין המציאות לדימיון.

האחד מתקדם לאיטו, מובנה. נותן לך להנות מכל רגע, כל שניה היא עונג. הוא מלא בעשיה, יזמות, התקדמות, השקעה, אהבה, כיף... הצלחה. כשזה למען משהו זה כולם, ובסופו של דבר זה כשזה למען מישהו אתה לא לבד. העולם הוא משותף, ומטרה אחת לנגד עיניינו, שום דבר לא יעצור בעדינו.

השני כמו סילון, רץ רץ רץ, לא ממוקד, בעייתי. כל אחד שם עם עצמו, לבד. כובש ונלחם, מדבר אך מנוון. כל אחד מגדל מידי יום את הניוון שיש לו בשכל, מחדיר לעצמו לראש כמויות אדירות של שטויות שיטחיות ובילבולי מוח. כלום כבר לא חשוב, ממילא בסוף נמות כולנו.

אני מרגישה שאני כזאת גדולה בתוך המציאות שלי וכל גמדי ליליפוט קושרים אותי בחבלים חזקים כאלה שאני לא מצליחה להשתחרר מהם.

איך אצמצם את הפער המשמעותי הזה, מה אוכל לעשות? כיצד אוכל לצאת?

כשיש רצון יש דרך.

כשיש רצון יש דרך.

כשיש רצון יש דרך.

כשיש רצון יש דרך.

תאחלו לי בהצלחה במסע שלי? אזדקק להצלחה הזו.....