הבלוג שלי - חיים שכאלה.

פתיחה מסוג הפתיחות הפותחות התחלה של עמוד ביומן אישי, כזה שרגשנים לוקחים לכל מקום וכותבים בו מעלילהם בכל זמן נתון.....

ובכל זאת,

אני יושבת עכשיו בבית סבי וסבתי, לילה, מרגישה קצת עצורה ומרוחקת מכל המתרחש בעיר הגדולה [מי ישמע, כפר סבא מרכז העולם, עיר הזוהר].

מענג אותי להרגיש את ארץ ישראל היפה ולהשכיל עוד ועוד ועוד ועוד ולהתמוגג מיופיה המהמם.

אך אין מתסכל יותר מלנוח על גדות הירדן, בעיצומו של טיול אופנים קליל ומרנין בקיבוץ, ולהביט בנוף היפה והרומנטי ביותר בעולם... לבד.

ותוך כדי תסכול אני משרבטת לי בראש שורה שרגשנים היו ישר מוציאים מכיסם הקטנטן את היומן היקר וכותבים (ואולי כבר הפכתי מזמן לרגשנית, הרי לבכות מסרטים מצוירים זה שיא הרגשנות):

"יומני היקר שלום,

אני כמהה לרגע שאוכל לקחת את אהובי לכאן, ולהרגיש אהבה מול רומנטיקה..."

ולהמשיך ולפנטז על כל הדברים הרומנטים והלא רומנטים שהייתי עושה עם זה שיהיה אהובי ולמלות בהם את דפי הספר.....

"..

ואת יודעת שחלום,
סופו להתגשם...
אני אומר תודה
ואחר כך נושם.

.."