לשכב על הרצפה, באיברים רפויים ולבהות בתקרה. אני לא חושבת שכשעשיתי את זה, היה לי כוח להרים את עצמי מהרצפה. המשפט מנוסח באופן קלוקל, אבל אני הבנתי את הרעיון הכללי. הדמעות זרמו בקצב והציפורניים ניסו לחפור ברצפה. סממנים של ייאוש. אולי אפילו של דיכאון, עם הסטוריה משפחתית ענפה כשלי.
דיכאון.
אז דיכאון. אז אוכלים. מה אוכלים? מה שיש; דני וניל, קורסונים, שוקו, פסטה... לפחות לשקם אני לא מעזה להתקרב כמעט, אלא בימים שאני זקוקה למים מינרלים באופן דחוף. אני אפילו לא אוהבת דני. אבל זו דרך להתמודד עם זה. לא דרך בריאה, או מומלצת לאיש, אבל דרך.
הגוף שלי מאותת לי שזה לא נכון. כאבי ראש, קוצר נשימה, בלבול, סחרחורת. הרופאה טוענת שאין מה לעשות, אבל מצד שני - היא רופאה צבאית. אף פעם אין מה לעשות. אבל בפנים אני יודעת שזה הכל סימנים שאומרים לי לקחת את הדברים שלי ולהתחפף. אין, זהו. אני חלשה ושמישהו יחבוט בי על זה שחשבתי שאעמוד בזה.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי שאני, מיזנטרופית אנטיפטית מתוסכלת שכמותי, תצליח לעצמוד בזה?
אני רק רוצה לקבור את הראש בתוך הכרית שלי ולא לחזור לחיים האלה לשנתיים [שנה ו11] הקרובות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Kira D.