" ולפעמים זו רק סירה קטנה \ שמסתירה את החוף..."
אני עדיין קארין. עדיין מסתתרת מאחורי שמות בדויים [ ראה ערך - קירא, איירי וכו' ], עדיין בצבא; עוד 10 חודשים עד לשחרור המיוחל. עדיין בישראבלוג.
אז לאחרונה נפל לי האסימון - אף אחד לא עוזר לך בצבא. אתה שם בשביל עצמך. משהו שניסו להגיד לי כל כך הרבה פעמים ורק לאחרונה הבנתי את זה. זה קרה בעיקר כשסגל המפקדים שלי התעלם קליל מבקשתי להיפגש עם מפקדת המרחב ועוד העזו לשקר שהעבירו את הבקשה שלי הלאה. זה קורה בכל יום, כשאני עדיין תלויה בין שני מקומות שונים, תפקידים שונים עם תנאים שונים, אבל עקב "בעיות הירוקרטיות" אין לי אפשרות לקבל מענה רפואי הולם, מענה ת"ש [תנאי שירות] הולמים או תשובה ישירה לשאלה - למה לעזאזל זה קורה?
בתוך כל הבלגאן הזה אני עצמי הולכת לאיבוד. אני שחיפשתי את עצמי כל כך הרבה זמן, ומצאתי עד כה רק חלקים מסויימים. גם הם מתפזרים עם הרוח הראשונה שמגיעה.
הייתי חולה, הרגשתי נפלא ועכשיו אני בריאה ומרגישה מזעזע. לא בדיוק המחשבות הכי בריאות, אבל שיהיה. כרגע לא אכפת לי. אכפת לי שרע לי, ואין עם מי לדבר, בנוסף. הכי גרוע זה שאני מרגישה שחזרתי לגיל 14 עם כל הקיטורים והיללות שלי.
איך חזרתי לישראבלוג בכלל? איך קורה שבמקום לבלות עכשיו עם חברים בתצוגת אופנה אי שם בתל אביב, לבושה בשמלה חמודה שדגתי מהארון, אני פה, כותבת את הפוסט המשעמם והמתבכיין להפליא הזה?
אני יכולה להתחיל ולספר על זה, אבל אין לי כוח ואני בעיקר רוצה לישון. בעיקר רוצה לבכות את זה החוצה, ושהדברים יתחילו להסתדר. כי אי אפשר ככה יותר. יותר מהכל אני מרגישה שאני מאבדת את ההחזרה העצמית שלי. לא רחוק היום בו אשבור כיסא על הקיר או אחבוט למישהו חשוב בפנים. אני עלולה גם, חלילה, להגיד לאחד הקצינים שלי מה אני -באמת- חושבת עליהם.
טוב, לא יודעת.
חג שמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Kira D.