מתמיד הייתה לי בעיה עם התחלות חדשות. מבין כל ההתחלות השונות שהיו לי עד כה בחיים יש כמה טראומטיות במיוחד שלדעתי התוו את ההתייחסות שלי אל כל התחלה חדשה מראש, וגרמו לי לבחור סגנונות התנהגות שונים ולהפיק לקחים לפני כל התחלה חדשה שמתרפקת על הדלת.

מעבר לכך שכל שינוי מסגרת הוא טראומטי, דורש המון אנרגיות ותעצומות נפש- גם שינויים קטנים והתחלות חדשות קטנות (כמו קורס חדש או שינוי חדש אבל כחלק ממסגרת כללית יותר) דורשות לא מעט כוח.

אני זוכר את היום הראשון של כיתה ז'. אמא הסיעה אותי לבי"ס, הבטן התהפכה לי כל הדרך. כמה דקות לפי שהגענו אל שער הכניסה הקאתי על איזה עץ שהיה בדרך והרגשתי רע כמה שעות טובות. הכרתי כמה חברים חדשים ולאט לאט חזרתי לעצמי. לטראומה של התחלת בי"ס חדש היו עוד השלכות נוספות, בעיקר לימודיות אבל זה היה כ"כ מזמן שהזיכרון לא חד כמו מקרים חדשים יותר (כמו הגיוס, תחילת הלימודים, הטיול לחו"ל ותחילת החיים המשותפים עם אשתי). כשטסתי לניו זילנד ב2006 (כאילו שזה היה אתמול..) מעבר לג'ט לג המטורף של כל עשרות שעות הטיסות שהיו לי הייתי בדיכאון נוראי, ממש חולה וחסר תאבון במשך כמה ימים ארוכים. לקח לי הרבה זמן וכמה ידיים של אנשים נחמדים שהושטו לעברי כדי להתאושש ולהתחיל להנות מהחוויה בין הגדולות בחיי שהשפיעה עליי עד היום.

הסיבות לחששות, לפחדים, לחרדות שלפני כל התחלה חדשה הן רבות והגיוניות (ברובן, לפחות). סבלתי בעבר לא מעט מכל מצב חדש כי הוא נתפס מבחינתי כמאיים (במקום נגיד, כמאתגר או מרגש או חווייתי- שלמדתי עם הזמן והניסיון לשנות את התפיסה והאסטרטגיה).

לפני כחודשיים בערך, לאחר סיום המבחנים לתואר מסמסטר הקיץ המתיש שעבר עליי התחלתי סוף סוף לחפש עבודה. במועדון הטאקוונדו, בו עבדתי בשלוש וקצת השנים האחרונות כבר מצאו לי מחליפים (ברבים, כן? הגדרת התפקיד שלי התפצלה בין כמה אנשים), והתפניתי יותר ויותר להתחיל פרק חדש בחיי – עבודה במשרה מלאה.

בשנה האחרונה, במהלך התואר השני, התחיל לבעור בי הרצון לצאת מהאקדמיה אל שוק העבודה. הרגשתי כמו במעין חממה. שאני לא בעולם האמיתי. שאני משחק ונהנה יותר משבאמת אמורים להיות. לעבוד.

תוך שבוע וחצי של שליחת קו"ח וסינון כמה טלפונים ספורים קיבלתי טלפון מחברת ORS. על הקו הייתה א' והשיחה התנהלה בערך ככה:

"שלום, אורנג'?"

"כן.."

"שלום, מדברת א' מחברת ORS"

"שלום א'"

"...."

"...?"

"אורנג'?... "אורנג' אורנג'?"

"כן....", עניתי

"זאת א'! מהתואר הראשון!"

כן, מסתבר שזו מישהי שלמדה איתי בתואר הראשון בבר אילן, שעברה אולי חצי שנה מאז שראיתי אותה בטקס חלוקת התארים, ובמקרה תוך כדי העבודה שלה בגיוס והשמת עובדים שמה לב שקורות החיים שהיא מחזיקה ביד תוך כדי שיחה מאוד מוכרים לה J

היא הסבירה לי על עבודה מעניינת שאולי תתאים לי, בחברת הראל. ולשם כך יש עוד כשבוע יום של מבחני מיון במרכז הערכה. סבבה, אמרתי, וסגרנו.

השבוע עד אל מרכז ההערכה, בגדול, עבר בסדר. אבל אותו היום היה אחד הנוראיים ביותר שחוויתי בעשור האחרון! הלחץ מפני הלא נודע, מהרגשת המבחן התמידי, העיניים שבוחנות אותך ללא הרף, הרצף הארוך של היום, רמת הריכוז הגבוהה שהוא דורש ועוד ועוד גבו מחיר נפשי מהגבוהים אי פעם. חוסר תאבון, בחילות, שירותים, הקאות, סחרחורות, יובש, דפיקות לב.. מה לא היה שם. וכמובן, כל זאת בניסיון מתמיד להיראות הכי קול ושליו ובפוקוס שאפשר. את החלק של מרכז ההערכה עצמו עברתי בהצלחה, ב"ה, ואז הגיע החלק השני. הראיון עם הבוסים העתידיים, תיאום ציפיות, ולאחר מכן רצף המבחנים האכזרי ביותר בהיסטוריה האישית שלי – על המחשב. לאחר כל היום הארוך הזה עוד הייתה אמורה להיות שעת האזנות במוקד בו העבודה נעשית, אבל זה נדחה עקב הסופ"ש שאוטוטו נכנס.

וגם את זה עברתי.

והתקבלתי לעבודה!

חתמתי על הטפסים, נכנסתי לקורס הכשרה לא קצר (אותו סיימתי השבוע) שלאט לאט לקראת סופו כבר נכנסתי לעבודה כמעט מלאה במוקד.

עוד לא ממש החלטתי, אבל ייתכן ולפעמים יתחשק לי להעלות כמה מהסיפורים המצחיקים והשיחות ההזויות שם, כדי לשתף ולתעד. הסיבה למשל לתחילת כתיבת הפוסט הזה הייתה שיחה, אחת לפני האחרונה לשבוע זה, מתישה במיוחד, שנמשכה קרוב לשעה (!!) ביני לבין מישהי, שיבולת שמה, שהצליחה להתיש אותי לחלוטין, לשאוב ממני טונות של אנרגיות ובסוף השיחה גם להוציא ממני קצת מרוח המפרשים שהתחילו סוף סוף לנשוב לאחר ההתחלה הלא פשוטה שהייתה לי שם. כמו בכל התחלה, גם שם היה משבר קשה, שרידים ממנו עדיין קיימים (ואני מאמין שעוד יהיו בעתיד הקרוב היות ומשבוע הבא אני נזרק למים העמוקים ולא לרדודים שהיו עד היום), ולדעתי צלחתי את רובו.

אבל שיבולת הזו...וואו.

עשרות שאלות, בירורים, התקלות, צעקות(!), תהיות.. במהלך השיחה הגיעו כמה מנהלי צוותים לראות מה קורה והאם הכל בסדר כי זמן השיחה שבר שיאים. את השיחה סיימתי בכבוד, ומנהלת לקחה את הטלפון כדי להעביר את אותו מסר שאני העברתי רק בצורה סמכותית יותר (במשך עוד כמעט חמש דקות של שיחה), ובזמן הזה התאוששתי מהשיחה המתישה. לקח לי בערך 20 דקות להתאושש ולתעד את כל מה שנאמר ונעשה בשיחה הזו. ממש עד סוף המשמרת, ואני מקווה שדבר כזה לא יחזור עוד על עצמו במשרד.

אמנם אפשר לאחל, אבל אי אפשר באמת לצפות שיהיה רק טוב. רע, אפילו קצת, צריך שיהיה, ולו רק כדי שנוכל באמת להעריך את כל הטוב שבד"כ מסביב.

ובריאות, כמובן, קודמת להכל.

ובנימה הזו, אוטוטו יומולדת...