תחילת ינואר מבחינתי הייתה תחילתה של תקופה חדשה בחיי. ההחלטה לכך נפלה עשרה ימים קודם לכן, בבדיקת ההתאמה לניתוח לייזר בעיניים אצל ד"ר לוינגר בירושלים.

"אתה מתאים לניתוח המתקדם ביותר שלנו", היו המילים, ואני הבנתי שניתנה לי הזדמנות לתקן את הפגם הגדול ביותר בגופי – העיניים.

הציפייה לקראת דבר עתידי כלשהו, קשה לי. וזה קשה פי שניים כשמדובר בניתוח, וקשה שבעתיים כשמדובר בניתוח במקום רגיש כמו עיניים, שהצלחתו (כמו גם כישלונו, ל"ע), ישנו את החיים מקצה לקצה.

יום שלישי הגיע. לקחתי חופש של שלושה ימים מהעבודה כך שלפחות הייתי רגוע בנוגע לתקופת ההתאוששות הארוכה שמחכה לי. הלילה עבר יחסית ברוגע, אך הקימה הייתה קשה.

אם לדמות את המוח שלי למחשב- הפעלתו על הבוקר היא איטית יחסית, אך כחלק מהריסטארט, נסרקים כל הדברים העתידיים שמחכים לי- הן באותו יום והן בתקופה הקרובה ובין אם אני רוצה, ובין אם לא, גם נכללת המוכנות שלי לקראתם.

במהלך הסריקה הזו, כשהגוף, פיזית, עדיין לא הגיע לשיא כושרו, והמוח עדיין נמצא בשלבי איתחול- אי אפשר להגיע למסקנות נכונות (ממש באותו אופן שחושבים על דברים קריטיים וגדולים ממש לפני השינה, כשעייפים). הפרופורציות מעוותות. לקח לי לא מעט שנים והרבה הרבה מאמצים, להכריח את המוח לדחות את ההתעסקות עם ה"מוכנות" שלי לדברים עתידיים על הבוקר, ולהאט את קצב המוח.

בשום פנים ואופן, למשל, אני לא מסוגל לחשוב לעומק על דברים כמו חתונה של חבר קרוב, נסיעה גדולה עוד יומיים או מבחן מסכם בצהרים – ישר כשאני מתעורר. שעה, שעתיים מרגע ההתעוררות, אני כבר בן אדם אחר.

בימים מיוחדים של לחץ לא רגיל (כמו ביום של ניתוח), הגוף מתעורר והאדרנלין שמוזרק פתאום לכלי הדם מגביר את הקצב פי שמונה. ההתעוררות מהירה יותר, החשיבה מתעצמת והמוכנות (אם כי עדיין מעוותת בגלל ההורמונים המזרזים), מגיעה מוקדם יותר.

בשורה התחתונה: ביום שלישי התעוררתי לחוץ.

את היום הזה לקח לי עשרה ימים לתכנן, כך שמרווחי הזמן, ההתחשבות במה שהיה עליי לעשות במהלכו וכל השאר, נשקלו מראש- מבעוד מועד. לקחתי את הזמן להתארגן, הכל היה איטי יותר, נסעתי לכמה סידורים אחרונים, ארזתי עם האישה את התיקים לנסיעה, התקלחתי בפעם האחרונה לימים הקרובים (אסור לחפוף או להרטיב את הפנים במי ברז לפחות שלושה ימים אחרי הניתוח, שלא לדבר על לשפשף את העיניים או להזיע), והתכוננתי לזוז.

היציאה תוכננה לשעה 13:00. וזו, באופן מפתיע הייתה גם שעת היציאה של אנגלה מרקל הגרמניה, שבמקרה הייתה בארץ, מירושלים לת"א. הבנתי שהולכים לסגור את כביש 1 בדיוק בזמן שאנחנו היינו צריכים להיות שם, והשאלה הפשוטה היא (בדה ז'ה וו לכיתה ד') – מתי ניפגש.

יצאנו מהר כשיכולנו, איילון, ב"ה היה רגוע יחסית, כביש 1 גם כן. פתאום, ממש לפני הכניסה לירושלים, התנועה בנתיב השני החלה להתמעט, ניידות היו פזורות בכל יציאה, הכביש נסגר ושיירה עמוסת רכבים כהים, מנצנצים ומרשימים עשתה את דרכה מערבה, לבדה. ג'יפים, אופנועים וניידות משטרה רגילות ליוו את השיירה מלפנים ומאחור, כאילו מדובר באדם החשוב ביותר בעולם כרגע. למזלנו, השיירה לא הייתה משמעותית במיוחד עבורנו מעבר לכך.

בשלוש בצהרים נקבעה לי בדיקת ראייה לפני הניתוח. עשו לי כמה צילומים (שוב), בדיקת אופטומטריסט (שקצת הלחיץ אותי כי לפתע לא ראיתי חד כרגיל.. בטח הלחץ השפיע עליי..), וחיכינו לניתוח עצמו. שתיתי תה ירוק עם נענע כדי להירגע, ניסיתי לאכול כמה בורקסים שקנינו באנג'ל בכניסה לירושלים ובגדול- להירגע, אך ללא הצלחה מיוחדת. רמת הלחץ הרקיעה שחקים. לאחר ששילמנו, חתמנו על טפסים, הוסבר לנו הכל וחיכינו וחיכינו וחיכינו (בפועל זה היה משהו כמו שלושת רבעי שעה אך נראה כמו נצח), הגיעה אחות וקראה לי לחדר הניתוח. אמרה לי להוריד את מעיל הפליז המחמם, הצעיף (קר שם בירושלים! אפילו עם חימום), וללכת איתה לבפנים. עצרתי לשירותים בפעם העשרים היום בערך, אמרתי שמע ישראל, ונכנסתי (ברגל ימין, לבקשת אשתי), לחדר ההכנה לניתוח.

אחות נחמדה קיבלה את פניי, הושיבה אותי על כיסא, שמה לי סינר, טפטפה טיפות הרדמה שונות לעיניים, חיטאה אותי מסביב לעיניים ושאלה כל מיני שאלות כלליות שונות (מסתבר שגם היא לומדת מנהל מערכות בריאות, ועוד בסמסטר האחרון לתואר, אבל מהרגע שהיא הבינה שבשבילי זה תואר שני ולא ראשון היא משום מה הפסיקה לדבר איתי...), חיכיתי שהוואליום שקיבלתי רבע שעה קודם לכן יתחיל להשפיע ויוריד את רף הלחץ.

לאחר שחיכיתי וחיכיתי והייתי כבר בקיא בכל ריכולי האחיות העדכניות מסביבי, ד"ר לוינגר נכנס לחדר, ספק כפיים וקרא- "יאללה, בואו נתחיל". הייתי הניתוח לייזר הראשון לאותו יום.

הובילו אותי לתוך החדר (הקר, יש לציין!), מסביב למיטה הגדולה וכל המכשירים המוזרים, הכל היה מטושטש לחלוטין, נשכבתי על המיטה, כוסיתי בשמיכה (קרה!) שהתחממה נראה לי לאט לאט רק מהויבראציות של רעידות הגוף שלי, והונחיתי חד משמעית להירגע ולהפסיק לרעוד. השתדלתי, באמת שהשתדלתי. הוריתי לגוף שלי להירגע, ציוויתי עליו, פקדתי עליו, אפילו הכנסתי את הידיים לכיסים ופיזית תפסתי אותו כדי שלא יזוז אבל אפילו את העווית הקטנה ביותר הרופא מרגיש וזה מפריע לניתוח.

זה, כמובן, הלחיץ אותי. וכשאני נלחץ, אני עוד יותר רועד.

מה שהרגיז את ד"ר לוינגר עוד יותר, וגרר עוד קצת צעקות עליי על כמה שאני רועד...

בקיצור, עוד כמה כדורי ואליום לא היו מזיקים פה...

הוא שם לי את המכשיר שפוקח את העיניים ולא נותן להם להיסגר סטייל התפוז המכאני (בחיי, שזה הרבה יותר מפחיד כשחושבים על זה מאשר כשחווים את זה), אמר לי שאני עומד להרגיש קצת לחץ על העין (מה שהיה נכון, הרגשתי כאילו הוא מתכונן לעקור לי אותה), ומיד לאחר מכן כאילו העין נכבית (מה שהיה גם כן נכון.. תוך כמה שניות ראיתי פשוט חושך איתה). עין ימין הייתה מכוסה בינתיים. פעולת חיתוך מסוימת נמשכה כעשרים שניות ולאחר מכן חזר אותו טשטוש מוכר וצבעוני בעין. אותו תהליך היה עם העין השנייה (ומשום מה אני מרגיש שוב צורך לציין את הרעידות הרבות של הגוף שלי שעיצבנו את הד"ר והפריעו לבדיקה), אחות נחמדה כלשהי תפסה לי את היד וניסתה להרגיע את הגוף. אני חושב שהתנהגתי כמו בחדר לידה ופשוט מעכתי לה אותה עד שהיא נאלצה להתחלף עם אחות אחרת..

וזהו, החלק ה"קשה" של הניתוח היה מאחוריי. השלב השני הגיע- הלייזר עצמו.

הזיזו אותי עם המיטה קצת ימינה, שוב תפסו לי את העיניים, הייתה התעסקות כלשהי עם העין (ההרדמה הזו היא אחד הדברים המשונים ביותר... אתה מסתכל למעלה, מבין כל הטשטוש הצבעוני הזה אתה רואה התעסקויות שונות עם העין אבל לא ממש מרגיש אותן.. כאילו זה לא אתה, כאילו אתה מסתכל למעלה מבעד לרצפה שקופה ומטושטשת), ונקודה כתומה החלה להבהב מולי. נאמר לי להתמקד רק בה, בעוד שהלייזר עושה את פעולתו.

פה כבר הגוף התחיל לרעוד מחדש, ובעוצמות גבוהות יותר. בחיי שלא שלטתי על זה... החזיקו אותי, ניסיתי להקשות את הכתפיים, לשלב רגליים, להכניס יד לכיס (וביד השנייה למעוך כמה שיותר את היד של האחות) בתקווה להפחית את הרעידות, וכמובן לנסות כל הזמן להתמקד בנקודה הכתומה המהבהבת שמולי. המכונה החלה לרעוש, רעש לייזרים החל לתקתק, כל עוד הסתכלתי בנקודה הכתומה הלייזר עבד. כמה שניות עברו, ריח עדין של חריכה מילא את האוויר, והמכונה נדמה. עין שמאל מלוייזרת! ראיתי כמה פעולות שהד"ר עשה מתחת לרצפת הזכוכית המטושטשת שלי, העביר את התחבושת מעין ימין לשמאל והגיע תורה של עין ימין. מכיוון שכבר היה לי ניסיון עשיר עד כה בניתוחי לייזר, במיוחד בעין שמאל, הרעידות בגוף פחתו למינימום, מה שגרם לפרוצדורה של עין ימין להיות מהירה אף יותר וצ'יק צ'ק (פלוס טיפת שפריץ קטנה של דם בעין ,לאחר סגירת ה"חלון הטיפולי" ע"י הד"ר), הכל נסגר, חוטא, טופטף, כוסה בפלסטיק והסתיים. נעמדתי לאט על הרגליים, הובלתי לחדר התאוששות, התיישבתי על ספה נוחה ועיכלתי לאט לאט שהכל מאחוריי. הדם החל לזרום לי בגוף בצורה סדירה ואיטית יותר, רוגע כללי היה נסוך לי על הפנים. אשתי נכנסה לחדר וסוף סוף נרגעה בעצמה. האחות הסבירה לה מספר דברים שקשורים לשמירה על העיניים בימים הבאים, הטיפות שחייבים לשים, מרווחי הזמן ביניהם והביקורות לאחר מכן לעיניים, וזהו. שוחררנו הביתה.

מדהים לגמרי כל העניין. יצאתי משם כמו איזה חייזר, הרגשתי פיזית איך העיניים של כולם נשואות אליי וכבר הבא בתור היה בתוך החדר, מוכן לניתוח הבא. יצאנו משם למלון קרוב שהזמנו בו מקום מראש, והתארגנו לקראת הערב הקשה שציפה לי.

התיאבון מהר מאוד חזר לי וירדנו שנינו על שני באגטים עמוסים כל טוב ממקום מעולה בקומת הכניסה של "עיניים".

הקור של ירושלים זה משהו שלא מכירים במרכז... עד כמה שיכול להיות קר במישור החוף, כשמגיעים לירושלים, הקור חודר יותר, צלול יותר, נקי יותר... קור מקפיא. באותו הלילה היה כ"כ קר שלא העזנו לצאת מהחדר. מזל שהיה חימום ומים חמים בחדר כך שהניתוק מהקור המקפיא היה מוחלט.

שעה אחרי הניתוח העיניים שלי התחילו להרגיש את סוף ההרדמה. העיניים פיזית כאבו, העפעפיים נסגרו והיה קשה לפתוח אותם. התחלנו עם הטיפות. שתי טיפות שונות בהפרש של כמה דקות- במרווחים של שעה. כל שעה, עד 23:00, ואז אפשר היה ללכת לישון. השעתיים הראשונות היו הכי קשות. הטיפות צרבו, העיניים נעצמו, הדמעות זלגו ללא הרף. הפלסטיקים שכיסו את העיניים עשו את העבודה היטב ולאצבעות שלי שניסו להרגיע את העיניים אוטומטית עם איזה שפשוף הוגן לא הייתה כל אפשרות. פשוט שכבתי, עם מינימום אור בחדר, כאוב, סובל ושקט עד שלאחר שעתיים ההרגשה השתפרה, הכאבים פחתו, יכולתי קצת לפקוח את העיניים, היה קשה לראות דרך הפלסטיקים טלוויזיה אז רק שמעתי את הפרסומות והתוכניות השונות. אכלנו מרק חם, לקחתי כדור נגד כאבים (שבהחלט עזר), והשעות חלפו להם במהירות. שוב טיפות, שוב טיפות, ושוב טיפות ופתאום זהו. אפשר היה ללכת לישון.

בבוקר, לאחר שינה יחסית סבירה (לא יודע מתי פעם אחרונה הלכתם לישון עם כיסויי פלסטיק על העיניים..), התעוררנו, התארגנו, והלכנו לביקורת אצל הד"ר. כבר יכולתי להוריד את הפלסטיקים ולהתבונן סביבי ללא שום כאבים. ההרגשה הייתה נפלאה! ראיתי את עצמי בלי משקפיים! אני רואה פרטים בחדר, פרטים רחוקים, והכל בעזרת העיניים בלבד! מדהים. עדיין הרגשתי את הניתוח, הראייה הייתה כמו בתוך חלום, הייתה מריחה שכזו סביב הכל ולא יכולתי להתמקד בפרטים קטנים (את הכתוביות בטלויזיה ראיתי מטושטש, למשל), אבל חוצמזה, הכל היה סבבה. לקחתי את משקפי השמש-ראייה שלי (שיום קודם לכן החזירו לי את העדשות המקוריות שלהם חזרה), ויצאנו אל המרפאה.

חיכינו ללוינגר איזה חצי שעה ובינתיים התאספו להם לא מעט אנשים במרפאה. אחות בדקה אותי ראשונה, בדקה לי את הראייה, ושמה לי עוד כמה טיפות אנטיביוטיות ליתר בטחון. הייתה לרופאים איזו ישיבה מהבוקר כך שרק בסביבות 11:00 הוא הגיע והתחיל לראות אנשים. ראשון נכנס משה נוסבאום מהטלויזיה (עם מי שנראה לי הבן שלו), ומרח את הזמן בעוד כ20 דקות בפנים. אחריו נכנסה זקנה חצופה שלא נתנה לזקנים ממנה לשבת לידה, ואחריהם – אני.

נכנסתי פנימה, ד"ר לוינגר, בחמימות, שאל אותי איך אני מרגיש והאם הפסקתי לרעוד סוף סוף. לאחר מכן הוא הסתכל לי בעיניים דרך איזו מכונה ואמר שהוא מרוצה מהתוצאות של הניתוח, ושהכל עבר בשלום. שאלתי אותו לגבי הטשטוש וחדות הראייה והוא אמר שאני לא צריך לדאוג, יש איכות ראייה ויש חדות ראייה. האיכות קיימת והחדות תגיע במהלך השבועות הקרובים עד שההחלמה תסתיים והקרנית תתייצב- ואני אראה, בע"ה, טוב.

וזהו. יצאתי מחוייך, הרכבתי את משקפי השמש, שילבתי זרוע עם אשתי, ויצאנו הביתה, אל עבר חיים חדים יותר, צבעוניים יותר, וברורים יותר J

ניתוח הלייזר לתיקון הראייה שלי עבר, ברוך ה', בשלום. ועכשיו כל מה שצריך לעשות זה לחכות בסבלנות, להתמיד עם הטיפות, ולא לאמץ את העיניים.

ברוך אתה ה', פוקח עיוורים!