היום סגרתי שבועיים מאז הניתוח בעיניים. כשאחי עבר את הניתוח לפני כמה שנים הוא חזר לעניינים תוך כמה ימים. לבני דודים שלי שעברו את הניתוח בשנים האחרונות לקח בערך שבוע עד שחזרו לתפקוד מלא. ולי, אחרי שבועיים והימים ממשיכים להצטבר..

הראייה טובה, בגדול. אני רואה למרחוק, יכול להתמצא, לדאוג לעצמי, אבל לא רואה עדיין חד. גם למקרוב וגם למרחוק. לא יכול לקרוא ספר, על המחשב אני יושב פה ושם תודות לתוכנת הMagnifier המגניבה שמגדילה את המסך פי 200 ויותר ומשתדל לא לאמץ את העיניים. את הכתוביות בטלויזיה, קשה לי לראות- ובכלל, משתדל כמה שפחות לאמץ את העיניים. בביקורת שלפני שבוע נאמר לי שהעיניים שלי בסדר גמור. נכון שהראייה עדיין לא 6/6 ואני עדיין סובל מטשטוש מסוים, סינוור בלילה ו"מריחות" ורגישות לאור, אבל זה ידוע ואמור לעבור עם הזמן. כשביקשתי צפי הרופא אמר בין חודש לשישה שבועות (!!). "למה?!" שאלתי, ונאמר לי שהעיניים עדיין נפוחות מהניתוח, שטפי הדם נספגים עם הזמן וגם הטיפות השונות שאני שם (שלושה סוגים שונים) משפיעות על חדות הראייה. לאחר הבדיקה בשבוע שעבר הפסקתי עם הטיפות האנטיביוטיות, היום כבר הפסקתי עם הסטרואידים, וזה אמור לשפר את הראייה בימים הקרובים.

כולי תקווה. זה בעצם מה שיש לי... אני משתדל להיות אופטימי, משתדל להתאזר בסבלנות, פשוט יושב בבית, כמו אריה בכלוב, מהבוקר ועד הערב, משועמם למוות, בלי יכולת לעשות שום דבר כדי להעסיק את עצמי (פרט לקצת טלויזיה או מוזיקה ולתת לעיניים לנוח) ומנסה להעביר את הזמן עד שהעיניים יסתדרו. את הטיפות אני שם ארבע פעמים ביום, וזה מה שמעביר לי את הזמן. מזל שהאישה בסביבה והיא מלאת דאגה וסבלנות כלפיי, אבל היא בתקופת מבחנים עכשיו ויש לה את ההתמודדויות שלה...

מה שבאמת מתסכל זה שאת כל מה שיכולתי לעשות ואיך לנצל את הזמן פה בבית אני נאלץ לדחות עד שהראייה תחזור. אני פשוט מרגיש מוגבל, נכה, ולא מועיל. בעבודה עדכנתי מראש על הניתוח, לקחתי שלושה ימים בתקווה שלאחר מכן אני אחזור כרגיל אבל כבר שבועיים עברו ואין שיפור באופק. הייתי בטוח שאני עומק לקבל מהם מכתב פיטורין, אבל אז הגיע שליח עם קופסת מקס ברנר ענקית ופתק "החלמה מהירה"  זו הייתה נקודת אור נחמדה.

מעבר לכך אני פשוט מתוסכל. בימים האחרונים ניסיתי פה ושם לצאת מהבית בעצמי, לנהוג (רק ביום, כמובן), לסידורים שונים אבל זה ממש מפחיד להתנהל מחוץ לבית כשהעיניים לא בשיאם. היום היה השיא. אזרתי אומץ לעשות כמה סידורים מחוץ לבית אבל כל דבר השתבש.. בין הדברים שקרו היום- איבדתי את הכיפה ברוחות, הרוקחת נתנה לי תרופה לא נכונה (ולא ראיתי כדי לתקן אותה אלא רק כאשר הגעתי הביתה), החלקתי במדרגות בכניסה לבית והתרסקתי על המרצפות ועוד.. הכל כי העיניים שלי לא בשיאם. פשוט אין לי ברירה אלא להסתגר בבית עד יעבור זעם.

אבל מ-ש-ע-מ-ם!!!

כדי לסיים את התואר השני שלי נשארה לי רק עבודה קטנה להגיש. אפילו לא מבחן.. רק עבודה קטנה של כמה עמודים על נושא פשוט ולא קשה. לפני הניתוח סיימתי את רובה ורק נשאר לי פסקה אחרונה וסיכום של חצי עמוד. ברגע שאני מסיים את זה רק נשאר לי להגיש ולאחר הציון (שכמובן חייב להיות עובר, אין נכשל בעבודות), להגיש בקשת זכאות לתואר.

והנה שבועיים עוברים, ואני לא יכול להתיישב על המחשב לכתוב את העבודה... התואר שלי, במרחק עמוד אחד בערך, עומד ומחכה. מועד ההגשה האחרון הולך ומתקרב ואני אפילו לא חולם על לנסוע לבד עד לבר אילן כדי להגיש אותה.. התיישבתי בתחילת השבוע על המחשב, הגדלתי אותו פי כמה, ובמאמץ עיניים נוראי, ישבתי וסיימתי לכתוב אותה. היה קשה, אם העיניים היו כרגיל הייתי מסיים תוך שעתיים (כולל הדפסה) ובמקום זה לקח לי יום וחצי (ועוד כמה שעות לעבור על הכל, פלוס הפסקות כי העיניים התעייפו), ובסופו של דבר הדפסתי, כרכתי, ושלחתי אותה עם האישה (שהיה לה מבחן בבוקר) להגשה.

לפחות מהבחינה של הלימודים אני יכול לנשום לרווחה שהעתיד בהחלט נראה ורוד.

מבחינת כל השאר... לא יודע... עם כל יום שעובר ואני עדיין לא יכול לקרוא את האותיות על הסבון בכיור האופטימיות שלי לאט לאט נסדקת.

הקטע הנורא ביותר הוא שאפילו להתפלל (לרפואה שלמה, ובכלל) זו משימה מעייפת וקשה. בהתחלה האישה הקריאה לי את הקטעים שלא זכרתי בע"פ בתפילה בבית, אחי היה מקריא לי בביה"כ ואני הייתי חוזר אחריהם, הוצאתי זכוכית מגדלת גדולה מתקופת אוסף הבולים הישן שלי ואיתה קראתי קצת את האותיות הקטנות בתפילה, אפילו קנו לי סידור עם אותיות גדולות במיוחד, אבל הקריאה והתפילה בו קשה, וזו מעמסה על העיניים.

אין לי רעיון טוב כרגע לשפר לי את מצב הרוח, פרט לקטר על המצב בכתיבה (וזה גם כן לא קל.. את האותיות במקלדת אני רואה במטושטש ולוקח לי המון זמן לכתוב). גם ההרגשה, כך בסוף הפוסט היא חוסר סיפוק שהדברים לא יוצאים לי בטבעיות כמו בדרך כלל, ואני לא מסוגל לעבור עליהם שוב ולקרוא כדי לתקן טעויות או שגיאות...

לא יודע.. באסה...

נראה לי שזה הפוסט הראשון שאני מסמן בתווית "פסימיות"..

נקווה לטוב..