כבר מעל לשלושה שבועות שאני יושב בבית, מתאפק לא לטפס על הקירות, ממזמן סיימתי כל מה שיכולתי לסיים או לעשות עם הראייה המטושטשת שלי ומחפש נואשות איך לא להשתגע. אני משתדל לא לאמץ את העיניים כדי לתת להם להתאושש מהניתוח (ראה פוסטים קודמים) ובאותה נשימה משתדל גם לא להשתגע. לצאת החוצה- מסנוור אותי (מה גם שהאובך הבא והולך הזה לא ממש טוב לעיניים), לצאת בלילה, עושה כאב ראש ומסנוור. לנסוע- מסוכן, לקרוא- אין מצב, להיות על המחשב- אולי אבל רק בהגדלה של לפחות פי 200. ובמשך כל הזמן לא לשכוח לשים טיפות. המון טיפות. גשם של טיפות!!

אז רוב הזמן אני שוכב, שומע מוזיקה, עוצם את העיניים ונותן להם לנוח (או סתם בוהה), וחושב. הרבה מאוד זמן לא יצא לי לשבת ולחשוב ככה סתם. לחשוב על החיים, על המציאות, על המשפחה, החברים, הלימודים, העבודה, וחוזר חלילה (לאו דווקא בסדר הזה).

המסקנה המתבקשת היא- שכמעט נכנסתי לדיכאון כבד. אבל לשמחתי האופי האופטימי (מידי, יש שיאמרו), לא ממש נתן לי. זה עדיין מאבק יום-יומי. במיוחד כשאני מתעורר בבוקר, מנסה לקרוא את הסבון ליד הכיור ושוב לא מצליח...

בהתחלה דיי נהניתי מהשקט ומהבטלה, ולא רציתי אפילו לדבר בטלפון (כי כשלא רואים טוב מסתבר שגם השמיעה נדפקת... עובדה ידועה לכל מי שמרכיב משקפיים), אבל היום- אני משווע לשיחות בטלפון.. זה מעביר לי יופי את הזמן... התקנתי לא מזמן סקייפ ופרסמתי בכל מקום את השם שלי בתקווה שיוסיפו אותי וירימו צלצול.. אני עד כדי כך משועמם שאני אפילו עונה מרצון לסקרים טלפונים... עד שנגמרות להם השאלות!!(!) אבל הזמן האינסופי, הבטלה והציפייה לטלפון מכניסים אותי למוד זקן-פולני וקצת מזכיר לי את סבא וסבתא. "למה אמא לא התקשרה היום?", "אבא לא דיבר איתי כבר שלושה ימים!!", "מה, לאף אחד מהחברים לא אכפת ממני?!", "שיט, יש לי סמס... איפה הזכוכית מגדלת?.. קמצנים! כבר היו מרימים טלפון!" אבל משתדל לדון כל אחד לכף זכות.

המסקנה הנוספת (תת מסקנה, אם תרצו) היא על כמה שבני אדם בודדים בעולם.. טוב, זו לא ממש מסקנה, וגם לא ממש תובנה מצד שני... סתם תהיה מתגלגלת שכזו.

בני אדם, חזקים ככל שייראו או יהיו, לא יכולים להחזיק לאורך זמן מעמד לבד. זו המסקנה/תובנה/תהיה שלי. אני לא מאמין לטיפוסי "הזאב הבודד" (כאילו, יכולים להיות כאלה.. אולי נדירים, אבל גם הם, בסופו של דבר יהיו כמהים לחברה, לרגש ולחום אנושי). ואני גם חושב שזה תקף לגברים ולנשים כאחד (אם כי לנשים יש חולשה גדולה יותר לחברה ולזוגיות).

אבל יש להפריד בין הרגשת בדידות ל"להיות לבד". כשאתה לבד, אתה לאו דווקא בודד. אני למשל, נהנה להיות לבד בבית! אין לי בעיה לטייל לבד, לנסוע לבד, לאכול לבד וכו' – אבל זה לא עושה אותי בודד. בודד זה בהרגשה. בודד זה כשאתה מרגיש שאין לך עם מי לדבר, שאין אל מי לפנות, שאף אחד לא מבין אותך או לאף אחד לא אכפת ממך – שזה רק אתה מול המציאות/עולם. אני מניח שלהיות לבד במשך הרבה מאוד זמן תוביל בסופו של דבר להרגשת בדידות, אבל יש מקום למחקרים אמפירים בנושא.

מעניין, אגב, ההתיחסות השונה אל הנושא: קחו את "לא טוב היות האדם לבדו", מצד אחד- ו"חופשי זה לגמרי לבד", מהצד הרחוק השני.

ראיתי לא מעט סדרות וסרטים בזמן שאני בבית, ובכולם אפשר לראות את אותו מוטיב: אנשים בודדים הם אנשים עצובים. אפשר לראות את זה בהקצנה אצל אנשים שסגורים ומבודדים מהחברה כמו באח הגדול או ביפה והחנון. כשאין למישהו שם תמיכה חברתית או אם הוא מגיע להרגשת בדידות, הוא פשוט מתפרק. לחתיכות...

וכמו שכתבתי בהתחלה, זה לא משנה כמה האדם הזה חזק או נראה חזק. ראיתי את זה בצורה כ"כ חזקה אצל הילה, הדיירת ה(יחסית) חדשה באח הגדול. היא נראית טיפוס כ"כ חזק, כ"כ ציני ומלא ביטחון- ופתאום היא התפרקה לחתיכות. נופר הייתה איתה בשירותים כשהילה מיררה בבכי ולא הבינה איך בן אדם כזה פתאום בוכה כמו.. ובכן.. ילדה קטנה. הילה אמרה שהיא פשוט מרגישה לבד... שכולם נגדה.. שאין לה שום תמיכה וכו' וכו'- שוב, הרגשת הבדידות.

הבדידות, ברוב הפעמים, מניעה אותנו לחפש קשרים, חברה, אנשים- וגם, בלא מעט פעמים, לעשות שטויות. ראיתי את "התייר" לפני יומיים (חרא סרט!), ואפשר לראות איך אנשים בודדים מונעים לעשות שטויות (ועזבו את הסוף לרגע) רק לשם חיפוש אחר חברה וקצת אהבה.

ואוו, מוזר לכתוב בלי לקרוא את מה שאני כותב ובלי לסדר את הפוסט. אני מרגיש כ"כ מבולגן... המחשבות פשוט עוברות לדף ישירות, בלי סינון ובלי סידור...

רציתי להכניס גם את הסרטון המעפן הזה שקיבלתי במייל. הוא מסביר, בצורה פשוטה, קיטשית, בנאלית ומיושנת איך אנחנו מסתכלים על העולם, כמה שאנחנו מרוכזים בתוך עצמינו ובבעיות שלנו, ועד כמה שאין לנו מושג מה קורה אצל האחר, וברוב הפעמים- הוא פשוט זקוק לנו, לחמלה שלנו ולרגישות שלנו- ממש כמו שאנחנו זקוקים לו.

בנימה דביקה ואופטימית זו, זיכרו ש"האדם הינו יצור חברתי" (ציטוט של המרצה לאנתרופולוגיה מהתואר הראשון), ואני מוסיף- "לא משנה כמה מיזנתרופ אתה חושב שאתה!"