בימים שטרוריסטים ותיקים מחוסלים, טרוריסטים חדשים קמים ואחרים חוברים ומתעצמים,

בימים שהדמוקרטיה מרימה אט אט את ראשה במגוון אפור של דיקטטורות, מדממת נוראות אך ממשיכה להפגין כוחה,

בימים שמנצלים את אותה דמוקרטיה למטרות זדוניות ואנטישמיות,

קשה להבין מדוע אנשים לא מתאגדים, חוברים, לפחות בהרגשה הקולקטיבית- ומרגישים קצת גאווה שאנחנו פה.

במיוחד ביום כזה, יום שמסמל יותר מכל את ניצחון הרוח על החומר, את המעטים על הרבים, את הנרדפים – ואת תקומתם בבית משלהם, במדינה אליה כמהו אלפי שנים, אליה חזרו והפכו אותה מעיי חורבות היסטוריים למעצמה בפני עצמה.

המדד שלי, כמו בכל שנה, הוא לא הכתבות בעיתונים, הסיקורים, התוכניות בטלויזיה או בחירות הפלייליסט ברדיו – אלא הדגלים שעל המכוניות.

בכל שנה, בערך שבועיים לפני יום העצמאות (בד"כ זה נופל על סוף פסח) מתחילים לראות ילדים עומדים בצמתים ומנסים לשתול דגלים על מכוניות. לרוב מזג האויר (הפוליטי) ההפכפך לא מאפשר שתילה מוקדמת כ"כ של הדגלים אבל לפעמים הם מצליחים, לפעמים השתיל תופס חזק ואולי מתרבה על המכונית לשני דגלים, לפעמים הוא אפילו מפתח זן אחר ומצמיח דגל אמריקאי נוסף, ולפעמים השתיל הוא חד שנתי וחוזר לבד על אותה מכונית כמו כל שנה. אבל השתיל החד שנתי הפטריוטי הנ"ל, שלא תלוי בתהפוכות פוליטיות, בהלך הרוח העולמי או בשינויים אישיים כאלה ואחרים הוא זן נדיר- ולדעתי אפילו בסכנת הכחדה.

אין לי מושג לגבי הפריסה הגיאוגרפית שלו, כי יש אומרים שזה משתנה מאזור לאזור, אבל מהידוע לי- אזור גוש דן והשרון הם אלה שהשתיל החד שנתי הפטריוטי נמצא בסכנת ההכחדה הגדולה ביותר שהולכת וגוברת משנה לשנה.

 מתוך ויקיפדיה

החלטה שלקחתי על עצמי כבר כמה שנים היא להקדים ולשתול מחדש את תליית הדגל על האוטו לפחות מיום השואה. הסיבות, כאמור, ברורות.

השנה, שמתי לב שהאוטו שלי בודד בכל הרחוב עם דגל, וכנראה בגלל האובך והחום בימים האחרונים הוא לא מצליח להתרבות על מכוניות אחרות. לא רק זה, תליתי שרשרת דגלים שבמקרה מצאתי בניקיונות לפסח על מרפסת הבית ובבניין של לא מעט קומות ודירות לרוחב- זו שרשרת הדגלים היחידה. בשנה שעברה יכולתי לספור על יד אחת את הדירות ללא כל דגל או אביזר כלשהו בגוונים כחולים ולבנים... הירידה דרמטית.

גם ברחובות המצב חמור. בנסיעה רנדומאלית באזור השרון ותל אביב את מספר המכוניות עם הדגלים יכולתי לספור על יד אחת. פעם לא הייתה עוברת חצי דקה בלי שנתקלת באוטו עם דגל והיום- המצב חמור ביותר.

נכון, עוד מוקדם כדי להגיע למסקנות חפוזות ויש עוד שבוע שלם עד ליום העצמאות.

ונכון- אי אפשר באמת לקחת את הדגלים כמדד לגאווה לאומית, אופטימיות או פטריוטיות.

אבל עדיין, בימים שהאיומים על המדינה מתרבים לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, הייתי מצפה לקצת יותר הפגנת תמיכה במדינה ובמה שהדגל מייצג.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,
בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.
הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

(מתוך התפילה לשלום המדינה שאומרים בכל שבת בבית הכנסת)

 איומים יש הרבה, סכנות יש המון – מדינה יש לנו רק אחת, ואסור לתת לאף אחד לערער עליה!! לאויבים שלנו יש עשרות ארצות לגור בהם, לנו יש רק ארץ אחת (קטנה).