אם להודות על האמת, יש הרבה דברים שמתישים כוחו של אדם. במחשבה שנייה, רוב הדברים שאנחנו עושים מתישים את כוחנו... זה יכול להיות הכלים בכיור, ריצת בוקר או עבודה במשרה מלאה..

ואפרופו משרה מלאה, כבר מעל לשבעה חודשים שאני באותה עבודה, מינימום של שמונה וחצי שעות ביום, ללא ימי הפסקה בשבוע ולעיתים גם ימי שישי- וההתבכיינות פשוט זולגת ממני החוצה.

נכון שכל בן אדם שני שאני אפגוש (במיוחד אם הוא בעל מנטליות פולנית) מיד ינפח את החזה ו"ינצח" אותי במשחק (שעות ארוכות יותר, עבודה קשה יותר, היעדר הפסקות ובוס מנוול או מה לא.. רשימת האפשרויות בהחלט ארוכה), אבל אני מכיר את עצמי- ואני לא משווה אותי (או אף אחת מהתכונות שלי) למישהו אחר סביבי- ולכן ההתבכיינות שלי חסינת פולניות. מ.ש.ל!

עבודה זה עסק שוחק. לקום בבוקר ולעשות את אותם הדברים (רק לאט יותר) במשך הזמן רק הופך לקשה יותר. הייתה כתבה לפני כשבועיים בY-net על שחיקה בעבודה. מקצועות הטיפול והשירות היו השוחקות ביותר. ולא סתם. לשרת אנשים, במיוחד ישראלים- זה קשה.

על כל ישראלי בכיין, קמצן, רועש וטיפש אני מעדיף לשרת מאה קופי בבון עיוורים-חרשים.

לישראלי יש דרישות, יש סטנדרטים מומצאים, יש חוצפה ותעוזה ובעיקר יכולות משחק והיתממות של מינימום גילה אלמגור בהצגת חייה.

יש אנשים שהם באמת טיפשים.. שאשכרה לוקח לי רבע שעה לעבור איתם על ההבדלים בין הלחצן שנמצא בצד ימין לבין ההוא משמאל. או להסביר להם למה צריך להחליף דוקרן (לבדיקת סוכר) אחרי כל דקירה.

אבל יש כאלה שמשחקים אותה. שהם כאילו טיפשים או תמימים ולא ממש מבינים. הכל הרי מתועד, בין בהקלטה ובין במחשב. אם לקוח התקשר ורצה לקבל, נגיד, סוללה- בחינם- ולא נתנו לו (כי אין שום סיבה לכך..), הוא מתקשר כעבור כמה שעות ומישהו אחר עונה לו והוא מנסה אצלו את מזלו..

נשמע הזוי? נשמע משהו שרק יחידי סגולה בודדים מעיזים לעשות? אז זהו, שלא תאמינו כמה מנסים את השטות הזו. כאילו שבמשיבון הקולי שלנו אומרים: "לא קיבלתם את מה שרציתם בחינם? תנסו שוב ושוב!"

וכשזה כמה לקוחות ברציפות, יום אחרי יום, במשך שעות- זה הופך למעיק.

לפעמים, כשהמוזה נוחתת עליי (או שפשוט נשב"ז מהשטויות שלהם) אני זורם איתם. "סוללה חדשה? למה? שים במקרר, זה יספיק לך לפחות לעוד בדיקה", או "סוללה תעלה לך יותר ממכשיר חדש, חבל- פשוט תחליף מכשיר". זה לא שקרים.. פשוט דרך אחרת להגיד את האמת

לעשות צחוק מהשיחה ולקחת את זה בקלות זו הדרך היחידה להישאר שפוי. אי אפשר להיאבק בלקוחות. אתה בן אדם אחד, הם עשרות ביום (או יותר). תוכל לתקוע אצבע ולהקים סכר ולעמוד כנגד הזרזיף הראשון, אבל ככל שהזרם יגבר האצבע שלך רק תלך ותכאב עד שזה יקרין לראש.

בכמה שבועות האחרונים, עם התעצמות החורף, אנשים נהיו חולים. נכון, זה משרדים, ובחלל קטן אנשים נדבקים מהר יותר, אבל תודות לשחיקה של כולנו (כמובן שיש גם מחסור בכוח אדם שמשפיע על הכל), המערכת החיסונית רגישה הרבה יותר ואנחנו נופלים כמו זבובים. בכל יום נתון יש לפחות מישהו אחד מהשירות והמכירות שנמצאים בבית, במנוחה. כשחסרים ידיים עובדות- כל אחד שחסר מורגש.

גם סוף השנה האזרחית בפתח, זמן של דוחות, ישיבות הנהלה, סיכומים והפקת לקחים לשנה החדשה. רואים כמה רווחים/הפסדים היו בכל מקום והלחץ יורד במהירות כלפי מטה- אל העובדים שבקו הראשון.

חיים משבת לשבת, מסופ"ש לסופ"ש. רוצים להספיק כמה שיותר דברים שכשסוף סוף מגיע איזה יום שישי שאני לא עובד בו- במקום לנוח ולשבת רגל על רגל יוצא שאני קם מוקדם כמו בכל יום כדי להספיק את כל מה שתכננתי (פלוס עזרה בבית עם הספונג'ות ושאר המטלות) עד כניסת שבת.

השבועות חולפים מהר.. כמו בצבא- רק החודשים איטיים (והימים לא עוברים)..

מתי יהיה הסוף? מי יודע. חבל שאין לי איזה תאריך יעד באופק שאקרא אליו בציפייה-

עד מתי?!