להורים שלי יש כבר המון שנים שבוע בקלאב הוטל. נכון שעולה הון להחזיק את זה, השבוע אף פעם לא מתאים לכולם ויש דילים שווים ומשתלמים יותר לחו"ל במחירים האלה אבל הם כבר שנים באותה תשובה- "זה שבוע שמכריח אותנו לצאת לחופש".

אז שבוע שעבר הם יצאו; ואני והאישה החלטנו להצטרף אליהם לסופ"ש.

החלטנו לצאת בטיסה של חמישי בערב ולחזור איתם במכונית במוצ"ש.

לאחר כמה טיסות לחו"ל מטעם העבודה, והכרות מעמיקה עם לא מעט שדות תעופה שמתי לב שהשילוט "שדה התעופה שדה דב" הוא שם מטעה. קשה להאמין שזה שדה תעופה, במקסימום הוא כמו תחנת מוניות. אנשים מגיעים, מזמינים, מחכים קצת ואז הופ לטיסה.

כשהגענו שעה לפני הזמן המקום היה מפוצץ באנשים! מפוצץ ברמה שלכניסה הראשית היה תור של כמה מטרים עד לרחוב.. המתנו קצת, בדרך פגשנו את יגאל מהאח הגדול שעשה קצת פרובוקציות, עברנו את הבידוק, פגשנו את ביג'ומבום מהתוכנית של נאור ציון (הלא הוא דוד קיגלר), נשען על הבר (יותר כמו "דלפק ממתקים"), וחיפשנו מקומות ישיבה.

אנשים מילאו את כל המושבים הרגילים, הביאו כיסאות פלסטיק ומילאו גם אותם, ופשוט עמדו בכל מקום פנוי אחר.

"כל הטיסות משדה דב תואמו לאותה שעה?!", חשבתי, "יהיה ממש צפוף על מסלול ההמראה...".

מישהו הגניב כמה כיסאות פלסטיק מתוך רחבת המטוסים וכמו במשחק כיסאות מוזיקליים מיד התיישבנו עליהם. הלכתי לדלפק הכירטוס ובינתיים קראו כמה וכמה פעמים לשחר צוברי (המדליסט שלנו) שיעלה כבר למטוס, אבל כנראה שאחרי האולימפיאדה אין לו ממש לאן למהר...

רבע שעה לפני הטיסה התחילו לפתוח את השערים. אנשים מיד קמו ונהרו החוצה כאילו שם יהיה יותר מקום.

הם טעו.

במקום להידחס ב"שדה תעופה", הם נדחסו באוטובוסים שחיכו לנו כדי להביא אותנו אל המטוס. היה טוב שאני והאישה חיכינו קצת כי היינו בין הבודדים שהורשו להתחיל למלא את האוטובוס השלישי/רביעי(מי יודע כמה היו לפנינו) ולכל אחד היו לפחות שלושה מקומות פנויים לשבת עד שהנהג סגר את הדלתות ונסע.

גם ככה יש לנו מקומות שמורים במטוס.. לאן יש לנו למהר?!

ואז עלינו למטוס.

כמה מדרגות, דלת צרה, מסדרון צר עוד יותר, שתי שורות משני הצדדים של שני כיסאות מכל צד עד לדלת תא הטייס.

המסדרון היה כ"כ צר שאם מישהו לא ישב לגמרי במקום שלו או קם לשנייה לנסות לדחוס שקית ענקית של איקאה לתא שמעליו (או מעליה, במקרה היפוטתי כלשהו של בחורה נמוכה אחרת), זה היה בלתי אפשרי בעליל לעקוף וזה עיכב את כולם, נראה לי שגם את הטייס שהיה בסוף התור.

ואז זה היכה בי: אנחנו במונית שירות!

פשוט מונית שירות גדולה! נכון, יש יותר מקומות, הנהג לא ערבי, ואין את מי לחתוך ברמזור אבל פתאום היה לי רצון עז לשאול את הטייס- "כמה זה לאילת?" ולהעביר כסף קדימה.

התיישבנו, כיביתי את התאורה המציקה מעלינו, כיוונתי את תריסי המזגן הקטנים למקסימום אוויר (כן, ממש כמו במונית שירות) וחיפשתי נוסעים חשודים.

הדייל נראה ממורמר ועצוב, ממש כמו כרטיסן ממוצע.

האיש במושב לידנו ביקש ממני לכבות את הנייד של אשתו והגיש לי סמסונג גלקסי אס 3. "אני אף פעם לא כיביתי אותו", התנצלה האישה מאחוריו בחיוך.

אחרי שהראיתי להם איך מכבים הוא הוציא את שלו, סוג של דינוזאור עתיק עם לחצנים, הציג אותו בחיוך מאוזן לאוזן וקבע- "זה הכי טוב! בלי טאץ', שמאץ' ותקלות. פשוט עובד!".

המטוס התחיל לנסוע בדהרה קדימה, כאילו שפתאום הרמזור הפך לאדום-צהוב, האורות והמזגן התעמעמו, והאיש במושב לפניי לעס ביסלי בקולי קולות.

"מעולה", אמרתי לאישה, "עכשיו רק חסרה ילדה צווחנית ופיליפינית שהמילה היחידה שהיא יודעת מעבר ל"נהג, תעצור פה" זה את שם התחנה שלה – כדי להשלים את הסריה (ואת הרצון העז לא לגור לעולם בנתניה)".

והילדה הפיליפינית מאחורינו התעוררה.

"יופי", אמרה האישה, "רק דיברת וקיבלנו שתיים באחת".

לאט לאט אנשים החלו להירדם.

"תגיד", שמעתי את השכן מעבר למעבר מעיר אותי- "מכיר מושב בשרון שלוש אותיות ואז שש"?

הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מחזיק תשחץ. "הממ, אולי כפר שמריהו?", זרקתי בתקווה שהוא יעזוב אותי.

"אבל זה לא מושב! זה כפר!", הוא אמר ומשכתי בכתפיים בחוסר ידיעה אחרת.

כעבור כמה דקות שמעתי אותו פונה אל ההוא שמלפניי- "תגיד, אתה מוכר לי מאיפהשהו, אתה מאזור השרון?"

"כן", ענה האיש, "מרמת השרון".

"מצוין!" ענה הראשון, "מכיר מושב בשרון שלוש אותיות ואז שש?", ובכך הכניס אותו לתשחץ.

כשהאיש איבד את הרצון/יכולת לעזור לו-  ראיתי אותו קורא לדייל, לשאול אותו...

גם הדייל לא ידע.

"אולי זה באמת כפר שמריהו", אמר השכן לבסוף וניסה כיוון אחר- "מאמן כדורסל בשנות השמונים?"

למזלי, שלט ה"חגירת חגורות" נדלק והצוות התכונן לנחיתה.

עד כמה שההמתנה לטיסה הייתה סיוט- כך באופן הפוך הייתה היציאה החוצה. תוך שלוש דקות מרגע הירידה מהמטוס, כולל ההמתנה לתיק, כבר היינו מחוץ לשדה התעופה באילת, אפופים בעשן סיגריות, פיח מוניות ואורות מרצדים. תענוג.

שכחתי כמה שאילת מגעילה. באמת. לא הייתי שם שלוש שנים והדבר היחיד שהשתנה זה הקניון החדש שעדיין לא החליט האם הוא סוג של החלקרח עם חנויות או תעתיק משופר של הדיוטי פרי בנתב"ג.

לפחות הקלאב הוטל אותו קלאב הוטל כבר כמעט עשרים שנה (לטוב ולרע).

אחרי טרק קצר עם אבא שלי בהרי אילת (הקניון האדום – מומלץ בחום!), שבו חרכתי סופית את נעלי הספורט שלי (נייק שוקס שחורות שכבר חמש שנים נראים בני חמש) הלכתי לקנות נעליים חדשות. ממש ליד המלון הייתה חנות נעליים נחמדה שהזוג הראשון שמדדתי, סאקוני לבנות מדהימות הדהימו אותי בנוחות שלהם ולקחתי אותם בלי לחשוב פעמיים.

את הנייק המאובקות השארתי שם, ליד ספסל המדידה וכששילמתי המוכר שם לב שהם עדיין שם.

"מה לעשות איתם?", הוא שאל והלך להרים אותם.

"מבחינתי, שרוף אותם בל"ג בעומר", עניתי.

"בטוח?", הוא שאל, ובדק אותם מכל כיוון.

"בטוח!", אמרתי ויצאתי החוצה עם הזוג החדש.

"ככה זה באילת", חשבתי, "קונים (בונים) משהו חדש, הוא עושה את שלו, מתיישן, אחרי כמה זמן קונים (בונים) דבר מה חדש יותר, מתקדם יותר, יפה יותר- ואת הישן משאירים להיות מונומנט מכוער, בלוי ומשום מה גם מתפקד".

זה קרה עם מלונות, קרה עם בניינים, קרה עם אתרי תיירות, וקורה עם קניונים.

בסוף הישן הופך לקלאסיקה, שכבר אי אפשר להרוס.