לפני כמה שבועות שמתי לב שעברו יותר מעשר שנים מאז שקיבלתי חיסון טטנוס. הפעם האחרונה הייתה בצבא, וכשנתקלתי בכתבה הזו, שלחתי מייל לרופא משפחה שלי ושאלתי איפה אפשר לעשות חיסון. הוא מיד השיב לי- "בוא להתחסן". הבוקר הגעתי למרפאה, חיכיתי בתור אליו איזה חצי שעה רק כדי שהוא יגיד לי ללכת לאחות (שהייתה פנויה)- תוך שלוש דקות חיסנה אותי ואיחלה לי יום טוב.

כשאחי קיבל את החיסון הזה בגיוס לפני כמעט שנה הוא התעלף מכאבים ומכיוון שלא זכרתי איך היה בגיוס הסכמתי להצעה שלה להישאר רבע שעה להשגחה. אני זוכר שבימים הראשונים בצבא כל מי שהתגייס איתי לא יכל לרדת למצב 2 או להרים דברים כבדים (נגיד, להעביר את האוהל ממקום למקום), ולי יחסית הכל הלך סבבה ולא זכור לי כאבים שונים- בינתיים, טפו טפו טפו היום כמעט נגמר ואין לי שום כאבים...

נקווה שהמצב יישאר ככה ולא יחריף.

"בן עשרים לרדוף", אומרת המשנה בפרקי אבות (פרק חמישי), ו"בן 30 לכוח".

גאוני. ממש כך.

אני מניח שהמפרשים סובבים את המשנה הזו מכל הכיוונים אבל אני אוהב כשהמסורת מתערבבת לי בחיים בצורה כזו שאני ממש מרגיש שאני חי אותה.

העשור הקודם שלי, השלישי לחיי, היה עשור של רדיפה. רדפתי אחרי כל מה שיכולתי והריצה הייתה מהירה ומלאת אנרגיות.

החל מהצבא, בן עשרים וקצת, אחרי מעל לשני עשורים של פריטת חובות להורים ולמדינה, התחלתי לרדוף אחרי החיים:

יצאתי אחרי החלומות לקצה העולם ורדפתי אחרי חוויות חד פעמיות שונות, כאלה שייזכרו עד סוף החיים.

רדפתי אחרי ההשכלה וסיימתי במהלך העשור הזה שני תארים, קורס מדריכים והכשרות שונות לאורך הדרך (רשיון לאקדח נחשב לקורס או חוויה?).

רדפתי אחרי האהבה באינספור פגישות, יציאות וחברויות. למזלי המרדף הסתיים מוקדם יחסית והחל מאוקטובר 2009 (גיל 26 למנייננו) אני רודף אחר הוצאות אחרות באושר :-)

רדפתי אחרי התחביבים שלי עד הקצה, לפעמים זה היה קצה של ממש, ולפעמים זה היה קצה גבול היכולת. החגורה השחורה בטאקוונדו ממש לא באה ברגל, היום אני חוגג תשע שנים לתחביב שמזמן הפך לדרך חיים ולשגרה אצלי, וחושב על הדאן הבא.

רדפתי אחרי שאיפות מקצועיות וניסיתי את מזלי בעבודות שונות ומשונות. מחלקם למדתי יותר, ומחלקם למדתי פחות- אבל את כולם מינפתי הלאה, לתפקיד המאתגר הבא.

רדפתי אחרי הכלבה האהובה שלי, מילי, שהלכה לעולמה בטרם עת, והיום הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 14.

רדפתי אחרי החברים שלי וארגנתי אין ספור מפגשים, יציאות, טיולים ומסיבות- עם הזמן, ככל שמעגלי החברים גדלו, זה הפך להיות מאתגר יותר ויותר.

רדפתי אחרי השאיפות, החלומות והרצונות שלי לאן שרק יכולתי, ניסיתי לנגוס מהחיים כמה שיותר.

ואז הגיע גיל 30. ולקראתו התחיל שינוי. הרדיפה המתמשכת התמתנה לה לאט לאט ונבלמה ברכות. עם העשורים נצבר לו כוח. אפשר לקרוא לו אגו, אפשר לקרוא לו נסיון חיים ואפשר להרגיש אותו במקום לנסות להגדיר אותו.

עם תחילת העשור אני מתחיל להבין את המשמעות של המשנה בפרקי אבות ורואה איך היא מתעוררת לחיים בחיי. האינטרקציה עם הסביבה פחות מהירה ותזזיתית אלא יותר מתונה ומחושבת. בין "רדיפה" ל"כוח" יש הבדל- אבל הוא לא פיזי. פיזית אני עדיין מרגיש בשיא, ההבדל הוא בראש. אני מחושב יותר במרדף שלי, ומתעל את האנרגיה למקומות ממוקדים יותר. לא כל תחום יזכה ל"רדיפה", אני יותר ויותר "מפעיל כוח" מול הסביבה ומבקש שאם כבר אז ירדפו אחריי, כי תמו השנים של הרדיפה האישית שלי - של ההשקעה שלי. הגיע הזמן לעשות שרירים ולהתחיל לקבל בחזרה.

ברור לי שזה יומרני עד כמעט בלתי אפשרי, ושבמונחים כרונולוגיים של גיל אני עוד צעיר מת ויש לי המון ללמוד- אבל היי, בשביל זה יש לי עשור להפעיל כוח וללמוד! אני מקווה שאת האנשים סביבי שאני לצערי אאבד בדרך הכוחנית שלי, אדע בעשור הבא- עשור הבינה, להחזיר חזרה לחיי.

כמעט כל עשור הרדיפה שלי מתועד פה בבלוג. חלקו בפירוט יתר וחלקו כמעט בכלל לא. את כלל ההיבטים, המחשבות, התהיות, פרצי היצירתיות וההומור שלי השתדלתי לבטא פה באופן שייזכר לעתיד בצורה הבהירה והפשוטה ביותר. מדפדוף קל בכמה פוסטים נבחרים (פה שמאלה), נראה שעשיתי עבודה לא רעה.

ועכשיו, אם לא אכפת לכם, אני הולך לעשות כמה שכיבות שמיכה- לא רק כי הפוסט הזה עשה לי חשק, אלא כדי לראות האם באמת חיסון הטטנוס שלי לא השאיר זכר..