בחג כמו שבועות, שבו עם ישראל חוגג את בחירת ה' בנו וקבלת ספר הנצח, הגיוני לעצור לרגע ולשים לב למציאות סביבנו. כל החיים בנויים מ"צירופי מקרים משונים" כאלה שקרו אחרי ש"מה הסיכוי שזה באמת יקרה?!"

כל שבת אחרי תפילת מוסף יש קידוש אצלנו בבית הכנסת. השולחן הארוך מתמלא כל טוב, מביסלי-במבה ועד דגי הרינג משובחים ומלפפונים כבושים מעשה ידי אחד המתפללים. גם אלכוהול יש שם, ולא מעט..

כל האוכל והשתייה מהווים תפאורה איכותית לשיעור של סיני. סיני הוא אחד האנשים האינטלקטואלים בעלי הזיכרון הפנומינלי ורחבי היריעה היותר מרשימים שפגשתי. הוא מצטט פסוקים שלמים ופילוסופים לצד סרטים וספרים עכשוויים, בלי להתאמץ בכלל. כבר לא מעט שנים שהוא מתפלל אצלנו בבית הכנסת (ממשיך דרכו של אבא שלו, עליו השלום) ומעביר שיעורים שונים ללא הפסק. בשיעור הספציפי שאחרי התפילה, כל פעם מתמקדים במפרש כלשהו מהתנ"ך ועוקבים אחרי פירושו לאורך המקרא והנביאים. האחרון היה דון יצחק אברבנאל, בעל הפירוש המרשים שכתב תוך כדי עיסוקו כשר אוצר, בריחותיו, גירושו מספרד ובאיטליה ותלאותיו הרבות.

כמעט כל שבת, משהו מבין רצף הפירוש שלו היה מתקשר אקטואלית- או לפרשת השבוע או לאקטואליה ממש. וכשזה חזר על עצמו כמעט מידי שבת, זה כבר הפך למשהו שלא מרימים גבה אודותיו. "צירוף המקרים" המשונה הזה, הפך להיות הרגל שבמקרה הטוב היה מעלה חיוך משועשע ולא עוצרים בגללו.

קורה לא מעט שפרשת השבוע מתקשרת למשהו אקטואלי בחדשות. בין אם זו קריאת התורה ובין אם ההפטרה, ולרוב, לא ממש מתרשמים מזה.

וחבל..

כי אם כן עוצרים לרגע וחושבים על זה- זה דיי מדהים.

ולהלן הסיפור שקרה לי בחג השבועו האחרון:

בשבועות התארחנו אצל חמותי בבית. בערב החג יצאנו עם זוג חברים למרכז של צהר לשמוע קצת תיקונים והלכנו לישון דיי מאוחר. קרה שבבוקר בעקבות מזג האוויר הסוער (זוכרים? ברקים, רעמים, גשם זלעפות מפתיע בסוף האביב)- השעון החשמלי נכבה ויצא שהמשכתי לישון ולא קמתי לתפילה בזמן. את קריאת מגילת רות השארתי לי לאחרי ארוחת הצהרים, לקריאה בניחותא ובכיף. כשקוראים בבית הכנסת לא פעם ממהרים ולא שמים לב לפרטים הקטנים שממנה מורכבת המגילה, וכשלוקחים את הזמן ומתעמקים מכירים יותר טוב את הפרטים: מעללי חמותה של רות עד חזרתה לבית לחם, חסדיו הרבים של בועז, משמעות ה"גואל", וכד'..

הקטע האהוב עליי ביותר במגילה הוא סופה- בו אנו מתבשרים שמהגיורת הטרייה, שדבקה בעם היהודי ("...עמי עמך, ואלוהיך אלוהיי") ומהיהודי הישר והטוב יוצא דוד המלך.

מיד לאחר מכן, באותו צהרים, "בצירוף מקרים משונה", פתחתי את התנ"ך שלי והמשכתי מהנקודה האחרונה שהפסקתי ב"פרויקט התנ"ך". הפעם האחרונה שקראתי בו הייתה לפני כמה חודשים טובים, והיות ובשבועות לפי המסורת קיבלנו את התורה, הרגשתי שזה זמן טוב לפתוח אותו ולהמשיך לקרוא. כל זאת, כמובן, בלי קשר למאורעות החג עד כה.

הגעתי לאמצע שמואל א', פרק י"ב, ובו נאומו חוצב הלהבות של שמואל המוכיח את העם לעת זקנתו ברצונו להמליך עליהם מלך.
בפסוק ט"ז כתוב: טז גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר ה', עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם.  יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹםאֶקְרָא אֶל-ה', וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ.  {ס}  יח וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה', וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה', וְאֶת-שְׁמוּאֵל.  יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָוְאַל-נָמוּת:  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.  כ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּאַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ, אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה', בְּכָל-לְבַבְכֶם.  כא וְלֹא, תָּסוּרוּ:  כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ, אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּכִּי-תֹהוּ הֵמָּה.  כב כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹבַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל:  כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.  כג גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.  כד אַךְ יְראוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶתבְּכָל-לְבַבְכֶם:  כִּי רְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם.  כה וְאִם-הָרֵעַ, תָּרֵעוּגַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם, תִּסָּפוּ.

מה שקורה פה בעצם, הוא תוכחת שמואל ביום קציר חיטים (=שבועות), יורד מטר וקולות רמים, העם נחרד ומבין שיד ה' פה (כי מה פתאום יורד גשם בשבועות?! זה הרי אוטוטו קיץ...)- ומבקש משמואל להתפלל עליו שלא ימות (כי ביקשו מלך). שמואל עונה להם שלא ידאגו- הם אלה שביקשו, וזה לגיטימי לבקש- כל עוד לא שוכחים את מלך מלכי המלכים.

אז נכון, היום אנחנו בשנת 2013, ובניגוד ללפני קצת יותר משלושת אלפי שנים היום אף אחד לא מרים גבה שבשבועות מתחוללת סופה מטורפת באמצע ימי ארון קיץ, ואף אחד לא עוצר להבין שיש מישהו שמכוון את העניינים מלמעלה- ממליך מלכים ומרטיב דלים.

ובהמשך הסיפור: בפרק ט"ז, מיד לאחר סיפור שאול- מגילת רות האקטואלית ממשיכה עם סיפור עליית דוד: תקומת הילד הקטן לבית ישי בית הלחמי כנגד כל הסיכויים, ההגעה לבית שאול, הניצחון על גולית ועשיית החיל בהמשך דרכו.

ההמשך האקטואלי הכה בי כמו בגונג. הרי מבין כל אלפי סיפורי התנ"ך מה הסיכוי שדווקא ביום הזה, בהזדמנות הזו, "נפלתי" דווקא על סיפור דוד- בהמשך ישיר למגילת רות?! הרי כשמבינים את ההקשר של דוד, את ההיסטוריה המיוחדת שלו, הרבה יותר קל להבין מאיפה הוא ירש את היותו "גיבוי חיל" שכזה... מלך אדמוני שעלה משום מקום, ליכד את ישראל ויהודה, לחם (וניצח!) בכל 18 המלחמות שנלחם בשם ה', פיאר ורומם את שם ה' כמו שמעולם לא היה!! פשוט מרשים!

צירופי המקרים המשונים זועקים מן הכתב. כמה פעמים אתה מסתכל סביבך ואומר- "ואוו, איזה צירוף מקרים מוזר" ועובר הלאה?

אם תעצור לשנייה, תנסה להתעכב, לחשוב על הדברים, על המקריות שבהם, תגלה שיש משמעות גדולה לחיים, ואתה חלק ממנה.