עד היום לא עבדתי בהרבה עבודות; היו כמה רציניות, היו כמה מזדמנות- אבל קצת ניסיון יש לי. אני לא אוהב ללכלך על הבוסים שהיו לי. לחלקם מגיע הלכלוך, ולחלקם מגיעה התודה.
אבל הבוס הנוכחי (כמעט שנתיים וחצי בתפקיד) מעלה בי שאלות והתלבטויות שלא היו לי בעבר.
אין ספק שהוא צריך עזרה ביחסי האנוש שלו. אני לא יודע להגיד אם ההתנהלות שלו נובעת מרצון לשמור על דיסטאנס ברור בין "ההנהלה" ו"שאר העובדים", או מנטו יחסי אנוש עלובים. את הפעמים הבודדות שהוא ראה אותי ואמר לי "בוקר טוב" או סתם "שלום" אפשר לספור על כף יד אחת, את השם שלי אני בספק אם הוא זוכר, ועד בערך שנה וקצת בתפקיד אני לא חושב שהוא ידע שאני עובד שם.
העניין הוא שאנחנו ממש לא חברה גדולה, גג 65-70 עובדים, שהקבועים מונים אולי 25 ויושבים באותו מקום. היו זמנים שהצוות שלי מנה 5 אנשים בלבד. בלתי אפשרי לא להכיר את כולם, גם אם אתה מאחרוני העובדים במחסן.
הוא אדם בסביבות גיל ה40, גרוש עם ילד לא קטן, גר ביפו ועסוק עד מעל הראש בפרויקטים שונים וקידום החברה (וחברות הבת) שבה אני עובד.
אני לא יודע כמה שיתפתי את הבלוג בהתמודדות בעבודה הזו בשנתיים וחצי (כמעט) האחרונות, כמו כאן. אחד הדברים הכי מאתגרים שהיו לי זו ההתמודדות עם החילונים שבה.
התמודדות סתם כך עם חילונים היא לא ממש בעיה או אתגר, מאז שסיימתי את התיכון הייתי מוקף יותר בחילונים מאשר בדתיים- אבל גם כאן יש רמות. האוכלוסייה בצבא, באוניברסיטה, בעבודות שונות ובכלל בחיים לא השתוותה לאוכלוסייה בעבודה הנ"ל.
למה? כי רוב האנשים שם עונים אחד לאחד על קריטריוני הסטיגמות התל אביביות המצויות (הבנאליות ביותר). אני לא אלאה בסיפורים כי אין לזה סוף וגם לא אביא דוגמאות כי עליהם העין תיתפס. רק אגיד שזה הפך את ההתמודדות שלי לקשה יותר. במשך תקופה ארוכה מאוד הייתי הדתי היחיד, וכמעט היחיד שהמסורת הייתה חלק מארסנל העקרונות שלו, ולא רק זה, הייתי צריך להדוף ללא הפסק האשמות ומשקעים שונים שהיו לאנשים סביבי עם הדת או פרזנטוריה. היו לי שיחות על הדרת נשים, על הבדלים בין הדתיים השונים, על בשר וחלב, על אמונה בא-ל, על הרבנים, על הרבנות, על יחס והתנהגות החרדים ועוד. כל פעם הרגשתי שרוב האנשים סתם רוצים לתקוף יותר משרוצים לשמוע.
ואני אישית מאוד אוהב להסביר; מאוד אוהב ששואלים אותי את ההשקפה שלי, את הסיבות שלי לפעולות שאני עושה, את עיקרי האמונה שלי ואת זווית הראייה שלי. אבל כשהשאלות מגיעות לא ממקום של להקשיב אני קצת מאבד עניין- וזה גובה הרבה אנרגיות.
בכל אופן, כדי לא לאבד את העניין בסיפור הראשי אני אחזור לבוס.
אך עם סיפור קצר לפני כן. אני לא חושב שכתבתי על זה כאן אבל בינואר השנה היה לנו יום כיף. כחלק מיום הכיף נסענו לכמה מקומות סביב ובתוך ת"א וקינחנו בערב באירוע סוף השנה במסעדה.
המסעדה, כך גיליתי כשבוע לפני האירוע, הייתה רחוקה מלהיות כשרה. זה לא רק שהם היו פתוחים בשבת או הופיע להם קלמארי בתפריט- הם הלכו עם זה עד הסוף. עד חזיר בחמאה.
ולי היה קשה עם זה. קשה ללכת למקום שכזה, שנוגד את כל עקרונות הדת שלי, וזה מה שאמרתי לבוסית שלי, ולבוס שמעליה. הם, כמובן, הצטערו לשמוע, אבל "היה מאוחר מידי לעשות משהו בנידון". לפחות את ארוחת הצהרים של אותו יום, כך נאמר לי ע"י הבוס של הבוסית, הצליחו להזיז מהמסעדה הלא כשרה למסעדה כשרה אחרת בת"א.
אה, כן- ויום הכיף הזה נפל בדיוק ביום ההולדת 30 שלי.
בהתחלה רציתי לקחת את היום כחופש ולבלות בו כרצוני אבל מאוד רציתי לבלות עם החבר'ה מהעבודה ובאמת להנות בו- אז החלטתי שאהיה איתם בחצי הראשון של הכיף ובערב, בכל האקשן של המסעדה, האלכוהול, הריקודים והנאומים השונים אחזור הביתה לחגוג את יום ההולדת.
בסופו של דבר זה באמת מה שקרה, ואני לא מצטער אף לרגע, אבל מאוד חרה לי הבחירה של המסעדה ההיא ע"י הבוס, תהא הסיבה אשר תהא.
אם הוא היה לוקח את ההנהלה או אנשים מחו"ל (כמו במקרים אחרים) למקום לא כשר לא היה משנה לי, אבל כשזו חברה שלמה שבוודאות יש בתוכה כאלה שנושא הכשרות חשוב להם (גם אם הם לא דתיים)- ולהכשיל אותם בכוונה מאוד מאוד צרם לי.
אגב, ניסיון הפיוס- "נביא לך ולדתי השני, ולכל מי שעוד יבקש אוכל בחמגשית כשרה למהדרין כדי שיהיה לכם מה לאכול", לא גרם לעלבון להיות פחות צורם.
והזיכרון הצורם נשאר.
לפני כחודשיים נודע לי שהבוס מתחתן. כבר כמה חודשים טובים שצעצוע אוקראיני מסתובב לנו במשרד ולא ממש ייחסנו לו (לה) חשיבות. סתם מקרה קלאסי של "דוגמנית רוסיה שתפסה טרמפ על מליונר", אם להיות בוטה.
אבל במהלך ארוחת צהרים אחת, שמעתי שתי בנות מהמשרד מדברות על זה שהבוס והצעצוע נסעו לחו"ל להכיר את ההורים שלה, ושהחתונה בדרך.
ה"צעצוע", אגב, לא מתוך זלזול ח"ו. נראה לי משונה שמישהי שלא דוברת את השפה (ובקושי אנגלית), שנראית כמו דוגמנית אנורקטית למהדרין, מכרכרת סביב הבוס, שעם כל הכבוד לכסף שלו- זה לא שהוא כריזמנטיקן מיוחד (או בעל תנאי פתיחה מעל הממוצע..)..
ובת'כלס, היא מזכירה לי חליל מפלסטיק שהיה לאחי כשהיינו קטנים, אבל זה כבר לגמרי חורג מכיוון של הפוסט.
לפני כמה שבועות הייתה לי התלבטות קשה: פתאום קיבלתי הצעת חברות מהבוס בפייסבוק.
לאחר שיצאתי מההלם הראשוני וניסיתי להבין מה קשור?! והאם זה באמת הוא – שהגיע אליי – ולחץ על "send request", התייעצתי עם החבר'ה מהעבודה מה לעשות. מסתבר שגם המזכירה שלו קיבלה בקשה, גם כמה מהצוות שלי וגם עוד כמה מהמשרד, שראיתי במהלך תקופת ההתייעצות שלי שנוספו לרשימת החברים המשותפים שלנו. יש כאלה שהתעלמו, יש כאלה שלא עשו עם זה כלום, וכמובן יש כאלה שהרגישו מוחמאים ואישרו בלי להסס.
אני הרגשתי שנחצה פה גבול בלתי נראה של יחסי עובד מעביד שלא הייתי רוצה שייחצה. כמו שלא הרגשתי בנוח שהבוסית שלי צירפה אותי (שתשים עליי עין גם מחוץ לעבודה?!), כאן על אחת כמה וכמה – שזה הבוס של כל החברה. כאילו מחסום הפרטיוּת, שמפריד בין החיים לעבודה (שגם הוא יכול להיות דק מאוד לפעמים), נחצה.
בסוף אישרתי אותו. רק כי אני רוצה שליטה על התכנים שאני מעלה והוא נחשף להם.
החתונה, בסופו של דבר, הייתה באודסה, בהשתתפות צוות ההנהלה של החברה, במהלך שלושת השבועות, בליל יום שישי. את זה שהכלה נוצרייה למהדרין כבר אמרתי?
נזכרתי בזיכרון הצורם, וכאב לי הלב על ה"דווקא" (או לפחות על חוסר ההתחשבות).
במהלך שבוע שעבר (או לפני כן, אני לא בטוח- הייתי במילואים והצטברו לי מלא מיילים), קיבלתי הזמנה לחתונה שלו בארץ.
כנראה שזה נראה לי כמו שאר 70% דואר הזבל שאני מקבל בעבודה אז לא הייתי בכלל מודע לקיומו עד שהחבר'ה שאלו אותי אם אני מתכוון ללכת.
ביום רביעי, בהרמת כוסית סטנדרטית (פעם בחודש, מברכים את חוגגי יום ההולדת של אותו החודש ומתעדכנים על חדשות שונות), נודע לי שהחתונה תהיה בשבוע הבא.
עוד באותו יום קיבלתי טלפון מגורם כלשהו שרצה לדעת אם אני מגיע ועם מי.
הבוס של הבוסית התקשר מאוחר יותר ושאל אם אני מגיע, מיותר לציין שקשה לסרב כשהמשנה למנכ"ל שואל אותך.. זו הרגשה מחייבת (ונזכרתי בעובדת הראשונה מהמשרד ששאלה אותי אם אני מגיע והיא עצמה אמרה ש"כן, אין לי ברירה.. אני עובדת איתו כבר שנים"), אבל למרות זאת הצלחתי למשוך זמן כדי לדבר עם האישה על זה.
"אני לא בטוח שבני הזוג מוזמנים", הייתה התשובה, אבל התחמקתי באלגנטיות ואמרתי ש"זה לא משנה כי עדיין צריך את האישור שלה.. 
"
היום בבוקר הבנתי למה אני לא רוצה ללכת.
זה לא רק כי אותה הסאגה של יום הכיף מינואר עלתה מן האוב ("המקום טרף", המשנה למנכ"ל אמר, "אבל אני צריך לדעת אם אתה מגיע כדי שנארגן לכם אוכל מבחוץ", ואותה תחושת עלבון צורם עלתה בי),
וזה גם לא הרגשת ערפול הגבול בין החיים האישיים למקצועיים (אני אמור לשלם לחתונה שלו מהכסף שהוא משלם לי?! חבר מהעבודה העלה רעיון לשים לו פתק במעטפה- "פשוט תפריש לך 10% מהמשכורת הבאה שלי"),
אלא מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא שמח.
לא שמח.
לא שמח מההתנהלות שלו, לא שמח על הבחירה שלו, לא שמח על ההתבוללות המתריסה הזו, ובהחלט לא מרגיש צורך לחגוג את זה!!
ואני לא חושב שבדרך אני צריך להתנצל על כך או להרגיש רע עם זה...
אז סימסתי לבוס של הבוסית שהם יכולים לחסוך חמגשית אחת – אני לא מגיע.
"חבל", הוא סימס חזרה, "אבל שתהיה לך שבת שלום!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
