אם מאורעות ל"ג בעומר תשס"ה זכורים לכם, ודאי תבינו למה קפצתי על המציאה כשחבר מהצבא הזמין אותי למדורה במוצ"ש. לא עשיתי השנה מדורה, וגם בקושי על האש (לא סיפרתי שאת הסטייקים עשינו בסוף על מנגל חשמלי, נכון? J) וזה היה חסר לי. ריח העשן, מראה האש, החום, האוכל שמכינים תוך כדי סיפורים, וכמובן שאריות פתילי ההצתה המתלקחים שנשארו לי מהצבא.

משום מה, כשזה נוגע להתמצאות באוטו, יש לי את הכישורים של עכבר מעבדה טטרן במבוך חשוך. איכשהו אני כמעט תמיד אלך לאיבוד, אפנה בפניה הכי לא נכונה ואסתבך עם הוראות הגעה הכי פשוטות. וזה מוזר, כי בניווטים או התמצאות רגלית אין כמוני! יש לי אינסטינקטים שכמעט אף פעם לא טועים וגם מההתברברויות עצמם אני יוצא מהר. רק כשזה נוגע לרכב ולהגעה מנקודה א' לנקודה ב' אני צריך לעצור אחרי כל פניה להוראות כיוון כדי להיות בטוח שלא פניתי בטעות לבת-ים (טראומה ישנה שעלתה אתמול, עזבו).

בקיצור, הסתבכתי.

כולה הייתי צריך להגיע למימדיון ליד גני יהושוע (ואני יודע איפה זה! הייתי שם מליון פעמים!!) והמדורה הייתה מאחורה, בכביש גישה להולכי רגל.

משום מה זכרתי שהכניסה למימדיון זו כניסה נפרדת מהחניון של גני יהושוע והמשכתי ישר כדי להגיע אליה, פניתי בפניה הראשונה (שנראתה כמו פניה רגילה לרחוב צדדי) ואחרי כמה מאות מטרים מצאתי את עצמי ליד קניון איילון בר"ג...

כשחזרתי על עקבותיי גיליתי בדרך הקשה שלמצוא רמזור מפריס פרסה קשה בדיוק כמו להמתיק קבב.

עברתי את הלונה פארק והגעתי לחניה של גני התערוכה, "היי, המקום של הכנס משתחררים!", נזכרתי, וחניתי שם.

כמו מטומטם הלכתי את כל החניה של גני יהושוע (זה בערך השטח של חצי מהרצליה נשבע לכם... אנשים רצו שם מרתונים), המשכתי בכביש הגישה החשוך והמפחיד עד למימדיון (האמת שאני כבר מת לבחון את מה שלמדתי בטאקוונדו.. כמעט התחננתי לעובדי הנקיון שם שיתקיפו אותי), וזכיתי לפנס בעין מהשומר של המימדיון (לא כזה פנס בעין, אלא ממש אלומת אור בוהקת מתוך חושך גמור..), הוא חשב שאני מנסה לפרוץ לשם אחרי שגיששתי את דרכי בנסיון למצוא את דרך הגישה להולכי הרגל "מאחורי המימדיון".

תגידו, באמת עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה (אם בכלל) ניסיתם לבחון את הכישורים החברתיים שלכם בסביבה זרה לחלוטין?

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שלי (בטח משהו בצבא) אבל זה היה מזמן.

נפגשתי עם חבר'ה פלוס מינוס בגילי, כולם מהמרכז, רובם מכירים אחד את השני, היחיד שהכרתי (ודרכו הגעתי) הוא החבר מהקורס חובשים בצבא שהיה מהמארגנים, והיה ממש כיף!

למדתי כמה דברים על עצמי ואפילו הפתעתי את עצמי בכמה פעמים. השתלבתי ממש מהר וגיליתי כמה הסיפורים ההזויים מהחר"פ יכולים לרתק כל חייל משוחרר שמכיר את המושג.

התנחמתי לראות אנשים בגילי שבחיים לא ראיתי קודם מתעסקים באותם התלבטויות ותהיות של "אחרי צבא" בדיוק כמוני, וכל בחירה של אחד מהם הייתה "נסיון במעט" לאחר (ולי).

אפילו יצא לי לתפקד בתור נציג המגזר הדתי (בתור הדתי היחיד שם) ועניתי על כמה שאלות.