ההחלטה הסופית התקבלה אצלי לפני שבועיים. אני טס לניו זילנד!

מאז, בין פתרון תרגילי יחס בפסיכו לבין עקירת שן בינה שלישית אני גולש לי באתרים שונים, בפורומים, שואל אנשים ואוסף כל פיסת מידע רלונטית שתעזור לי בהמשך.

עד היום הכנתי רשימת ציוד גדולה ובסיסית (חלוקת תיקים, ביגוד, ע"ר, ודברים לעשות) ורשימה של מקומות וערים מומלצים עם אטרקציות מעניינות ששמעתי או קראתי.

היום הלכתי להרצאה על אוסטרליה ונ"ז בריקושט. המרצה היה אחלה- בחור אחד, שחזר לפני חודש מטיול ארוך של שנה וחצי פאסיפיק ושנה וחצי ארצות הברית ורואים עליו כמה שהוא נהנה.

מה שכן, הוא הסביר את הטיול שלו מנקודת המבט של המטייל הישראלי הממוצע (או "הקלאסי")- ז"א שאחרי הצבא, עם מינימום כסף הוא טס אל הלא נודע, חיפש ריגושים שונים, חי את הרגע ואסף חוויות מכל המינים. מה שעניין אותו היה בעיקר טראקים, לראות עולם וסקס.

ווואללה, זה לא מה שאני מחפש. עיקר ההרצאה הייתה על אוסטרליה, מקומות, טיפים, עצות וחוויות אישיות שלו והחלק על נ"ז לא חידש לי הרבה מעבר למה שכבר ידעתי/שמעתי/קראתי באינטרנט. קצת התבאסתי.

עכשיו, אני צריך להיות סגור על תאריך (כי מתחיל להיות מאוחר ואני רוצה לטוס בשלהי העונה החמה) ולבנות לי מסגרת של מסלול.

הקאונטר יבוא (בע"ה) כשהפסיכו יגמר

רשימת ה2Do ארוכה, מליון סידורים, בלי סוף קניות, והמצב בעו"ש לא ממש מחייך.

למה הדולר ממשיך לעלות, למה?!?

חוויה מאוד מלהיבה אני חייב להודות. כל פעם שאני חושב עליה היא מעלה בי חיוך. אני כ"כ צריך עכשיו את החופש הזה, ההתנתקות מהחיים, קצת שלווה ופסק זמן.

כשאח שלי שאל "מה לך ולחו"ל עכשיו?" התשובה מעבר ל"זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו" הייתה- שאני מרגיש כמו בקופסת צמר גפן, ההורים והסביבה מגוננים עליי מתמיד ואני רוצה לדעת שאני מסוגל להיות עצמאי לפני שאני מתחיל את רצף החיים של לימודים-נישואים-עבודה-ילדים וכו'

מה גם שהצבא לא עזר לי בקטע הזה. בעוד שאחי עבר מסלול קרבי יותר מכל החברים שלי ביחד, אני רכשתי כישורים שונים לחלוטין שאף לא אחד מהם קרבי. את העצמאות שלו הוא רכש תוך כדי אימונים, פעילויות ומארבים, ואני, ללמוד לבשל צריך לעשות בדרך הקשה.

אחח, הטבע הפראי

גיליתי השבוע שהרזתי. ובניגוד לכל אחד אחר בערך שאני מכיר- זה לא טוב! אמנם כולה שני קילו אבל הגעתי למינימום שממנו אני לא מרשה לעצמי יותר לרדת. אפילו המאמן בטאקוונדו שם לב.

בד"כ אני ממש לא עושה חשבון במה שאני מכניס לפה ואוכל כל מה שבא לי בכל שעה. אבל כנראה בגלל כל הלחץ של הפסיכו והלימודים האין סופיים אני מצמצם את הארוחות.

אם דיברנו על צורך בעצמאות (וידע בבישול), הנה עוד סיבה למה.

אני לא מצפה שניו זילנד תעשה ממני סופרמן, אבל לפחות שתגרום לי לרכוש כלים שכרגע אני מפונק מידי מכדי ללמוד בעצמי. אה, כן, ולראות כמה הרים יפים בדרך J

כל עזרה, אגב, תתקבל בשמחה!