אוטו משלי. אדון לעצמי. וכאילו במין מחווה משמים, שכרתי אותו באותו יום ששנה לפני כן השתחררתי מצה"ל. ריח החופש באוויר היה משכר! לאן שרק רציתי יכולתי לנסוע. וכמה אופציות יש... איזו הרגשה נהדרת!

התכנון היה לעלות צפונה, אבל את המשך הטיול דחיתי בגלל פורים ונשארתי לעוד יומיים אצל שושי ודורי בגריימאות'. כשהגעתי לאכסניה ההכנות היו בעיצומן. אנשים הכינו תחפושות, קנו דברים ודאגו לאוכל. למרות שבאכסניה לא היו רק ישראלים העברית שלטה בקול רם. כשהגיע הערב כולם נסחפו באווירה! שני חבר'ה הכינו תמורת 5 דולר לאדם שתה-ככל-יכולתך-פונץ', שירי-ילדים של פורים התנגנו להם בקולי קולות וכולם כולם התחפשו. היו תחפושות ממש מושקעות! מקום ראשון לקחה מלכת הכוכבים, אח"כ היו מכשפה וצבע, שני בילבי, כמובן- קאובוי אחת (=קאוגירל?). הייתה חנות ממול של הכל בשני דולר והיה בה מבצע זמני של הכל בחמישים אחוז הנחה (כלומר הכל בדולר) (ולהזכירכם מדובר בדולר ניו זילנדי) אז אפילו החבר'ה הלא יהודיים זרמו עם התחפושות.

אבל התחפושת הכי מקורית הייתה (כך לפחות אמרו האנשים) שלי. התחפשתי ל"גשר חד נתיבי" בתרגום צולע מאנגלית (One Way Bridge) שזו בדיחה ניו זילנדית אבל בשורה התחתונה הצחיקה הרבה אנשים.

המשך הערב היה מצוין! לשושי ודורי יש בר באכסניה שנפתח בערבים ובכל ערב שנשארים מקבלים תלוש לכוס בירה חינם. השתמשתי בשניים ויחד עם הפונץ' זה היה הערב הכי קרוב שלי להשתכרות. כולם שתו, צחקו, הצטלמו, שיחקו סנוקר ועשו חיים. כ"כ נהניתי!!

אפילו הכינו אוזני המן!

זה היה הפורים הראשון שלא קראתי את מגילת אסתר ולא הייתי בבית הכנסת וזה בהחלט היה חסר לי... ניסיתי לארגן מגילה לפני כן אבל גוגל לא ממש שיתף פעולה..

אי שם באמצע הלילה זיגזגתי מסטול ומסוחרר חזרה למיטה שלי, אין לי מושג איך הצלחתי להתקלח ולהתארגן לשינה אבל כל מה שאני זוכר זה שהרגשתי בשמים.

בבוקר נפתח לו יום חדש. האתמול כמעט ולא השאיר הוכחות והיעד היה צפונה.

אחד החבר'ה, נקרא לו א', הצטרף איתי לנסיעה צפונה ושני אמריקאים ביקשו טרמפ למקום שגם ככה עברנו בו. כולנו נדחסנו לסוזוקי הקטנטונת ששכרתי וסוף סוף יצאנו לדרך.

היה יום מדהים! השמש חייכה, השמיים היו בהירים והיעד היה האגמים המפורסמים בשמורת נלסון לייקס.

אחרי לא יותר מידי עיכובים הגענו למקום שבקלות אפשר להתבלבל ולקרוא לו גן עדן.

אתה עומד שם וצובט את עצמך ללא הרף (ועדיין לא מאמין)

המים היו צלולים (כמו כל אגם שם) וגם מקצה המזח יכולת בקלות לראות כמה מטרים פנימה. ראינו דגים, צלופחים, ברווזים צוללים וזה עוד מבלי להוריד את משקפי השמש...

עשינו סיבוב קצר מסביב לאגם עד שהתחיל להחשיך. בדרך נתקלנו באחד מהאגדות האורבניות האלה ששומעים עליהם מאנשים, רואים אותם במצלמות של אחרים ולמרות זאת יש הרבה אנשים שלא ראו אחת מימיהם. פטריית דרדסים. א' כבר ראה אחת בטיול שלו עד עכשיו ולי זו הייתה הפעם הראשונה. עמדתי שם במשך חמש דקות והתלהבתי כמו ילד קטן.

לאחר מכן, גילינו עוד ועוד פטריות כאלה בכל מיני צבעים וצורות וכל אחת הייתה יותר מגניבה מהקודמת! דאגתי לצלם כל אחת ואחת למזכרת (ולמקרה שהיא תהיה האחרונה).

למחרת קמנו ליום של טרקים. בערב הקודם פגשנו שלישייה של מטיילים שיצא לי לפגוש במהלך הטיול והם תכננו לעשות איזה טרק באזור ולי לא ממש התחשק לעשות את הטרק שהם תכננו. א' הצטרף אליהם ואני הלכתי למשרדי הדוק כדי לבדוק את האפשרויות שלי.

היה קצת מאוחר אבל החלטתי שאני מקיף את כל האגם הענק. המסלול לוקח בד"כ יומיים אבל הלילה עוד היה רחוק ובניגוד להמלצה של הפקחית, הרגשתי בטוח שאני מסוגל לסיים את הטרק בפחות משמונה שעות.

זה היה הטרק הראשון שעשיתי לבד ולא ממש הבנתי מה זה אומר עד שהייתי כבר שעה בתוכו.

התחלתי להקיף את האגם נגד כיוון השעון. חציתי את הפנינסולה שהלכנו בה אתמול, עליתי בכביש הגישה לחניית הר רוברט והרגשתי כמו בשביל ישראל. משם המסלול חתך שמאלה אל הבוש (הצמחייה העבותה שנחשבת מבחינתנו ל"יער גשם") והמסלול התחיל להיות מעניין. האגם משמאל ומימין הרים והיה כיף. ושקט. מאוד שקט.

ציפורים מוזרות מידי פעם נשמעו מבין העצים (אגב, אם חשבתם שאתם מכירים את כל סוגי הציוצים – תחשבו טוב) ורעשי הרקע הקבועים היו הגלים וכמה מפלים מזדמנים.

דוגמא ל"בוש"

השביל התמזג עם The Lakeside track שהמשיך הרבה אחרי האגם. כשעברתי בערך חצי דרך הגעתי לשלט עם שני חצים. האחד- אפשר לחתוך שמאלה דרך עשבייה נמוכה ומעבר בתוך המים או שאפשר להמשיך עוד שעה וחצי עם The Lakeside track אל גשר חבלים. אתם בטח יודעים איפה אני עומד בקשר לגשרי חבלים (ואם לא, תקראו אחורה בסיפורי ניו זילנד). הרגשתי טוב, עמדתי בזמנים והחלטתי ללכת לראות את הגשר.

הנוף שהתגלה לי כשהתרחקתי מהאגם היה שונה לחלוטין. הבוש התחלף בסוואנה צהובה, גזעי עצים שבורים ושרופים (או שאולי הם היו שחורים מטבעם.. אי אפשר לדעת) הציצו פה ושם מעל לעשבים הגבוהים. מלמעלה השתרעו הרים עצומים מכוסי עננים אבל מזג האוויר עדיין היה יפה. קראתי שפעם היה בכל העמק הזה קרחון שעם הזמן נסוג עד שנעלם.

ההליכה הייתה מהירה אבל הייאוש החל לכרסם בי. אמנם עמדתי בזמנים אבל השמש לא חיכתה לאיש והנה עשיתי סטייה של שעה וחצי ועוד אני צריך לחזור את זה כדי להגיע למסלול המקורי.

אחרי שני גשרי חבלים קטנים ונוף שהחל להפחיד אותי (לא היו שום רעשים! גם לא ציפורים). ההליכה השתלמה!

הגעתי לגשר החבלים הכי מגניב בהיסטוריה של גשרי החבלים (ולא היה איתי אף אחד לחלוק את ההתרגשות... L) הוא היה מיועד לאדם אחד בכל פעם (כמו כל גשר חבלים אידיאלי), היה צריך לטפס בסולם (!) כדי לעלות אליו, כולו היה עשוי שרשראות ברזל והוא היה ארוווווך. כאילו בכוונה בחרו לבנות אותו מעל לנקודה הכי עמוקה, רחבה ושוצפת של הנחל (למרות שבשלב הזה היה אפשר לקרוא לו גם נהר). היה שווה!!

משם החלה חזרה ארוכה אל עבר המשך המסלול שעוקף את האגם. בשלב הזה כבר שכחתי לגמרי מהאגם וההתלהבות מהגשר העסיקה אותי יותר מאשר הנוף. המטרה שלי הייתה בקתה ממש בנקודה שחוזרת אל הטרק כדי לאכול צהרים.

אני לא זוכר כמה נחלים קטנים חציתי (בקפיצה) אבל ממש לפני הבקתה התחלתי לזלזל ותוך כדי דילוג מאבן לאבן מעל נחל רחב החלקתי ונרטבתי.

אני זוכר שפשוט עמדתי שם המום ולא האמנתי שהחלקתי. חצי מהמכנס היה רטוב ובבת אחת נקטע לי רצף ההליכה. החלטתי שזה יכול להיות רק סימן משמים ועצרתי לאכול כדי להתייבש.

ברגע שפתחתי את קופסת הטונה התחילו להגיח עשרות זבובי חול טורדניים משום מקום. הם הקיפו אותי וחגו מסביבי כמו מטוסי קרב. תוך כמה דקות היו שם מאות! לא ממש דאגתי כי בד"כ אני לא נעקץ, יותר דאגתי שאני אוכל בטעות כמה מהם שמנסים לטעום את הטונה. החזרתי להם קרב שקול וחיסלתי עשרות. כבר חשבתי שזה הסוף אבל אז הגיעו התותחים הכבדים – צרעות ודבורים. היו שם כאלה חרקים שרק הזמזום העביר בך צמרמורת אבל ידעתי שהם לא ממש מסוכנים. החזקתי מעמד בשואה המעופפת הזו לא הרבה זמן וכשראיתי שרוב המכנס יבש המשכתי בדרך.

חציתי אין ספור מעברי בוץ ובעקבות תקרית הנחל נזהרתי שבעתיים. בחלק מהשבילים הייתה צמחיה סבוכה ופשוט נהניתי מהטרק.

מבט על האגם והפנינסולה מלמעלה (צולם יום אחרי)

אומרים שלצאת לטיול לבד זה המבחן האישי האולטימטיבי. כשאתה נמצא לבד עם עצמך ומתמודד עם מצב חדש זה מפחיד. לא כל אחד מסוגל לעבור מבחן כזה.

כשהייתי כמה ימים לפני הטיול מישהי שאלה אותי אם אני מוכן "להרפתקה כזו עם עצמי" ולא ממש ידעתי על מה היא מדברת.

שם, בטרק ההוא, תוך כדי שעקפתי את האגם, לבד, אחרי הניסיון ההזוי בארתור פאס ועברתי את המבחן הבנתי על מה היא מדברת.

זו הייתה אחת החוויות האינטנסיביות (מלשון intense) שהיו לי בכל הטיול. עד היום אחד מחמשת המקומות האהובים עליי בכל ניו זילנד היו נלסון לייקס וניסיתי להעביר (לפחות חלק) מהחוויה כמה שאני יכול אליכם.

הגעתי לבקתה. השעה הייתה חמש וחצי וראיתי שצריך להזדרז. למרות שהקצב שלי היה מהיר וירדתי למינימום עצירות לא עמדתי בזמנים בגלל הגשר. ההליכה על גדות האגם הייתה ארוכה עד כדי גיחוך. הרגליים שלי כאבו וכבר רציתי להגיע.

בסביבות שבע בערב, אחרי שספרתי משולשים כתומים לדעת (ה"שלטים" שמורים על הכיוון) נתקלתי בשלט של התפצלות דרכים ולפי המפה ידעתי שיש לי עוד מקסימום חצי שעה של הליכה.

השמש החלה לשקוע ולמרות הכאבים ברגליים החלטתי לרוץ בירידות. אם הייתי נתקע שם בחושך אני לא חושב שהיו לי הרבה סיכויים למצוא את הדרך ולצאת משם...

ואז, בבת אחת, בשבע ועשרים, שמונה שעות עגולות מאז שהתחלתי את הטרק, ראיתי את נקודת ההתחלה. J

את הגל הזה, גל של אושר וסיפוק שהציף אותי, קשה לי אפילו לשחזר. זה סוג הרגעים הבודדים בחיים שהכל נראה לך מושלם ואתה פשוט עומד ומחייך כמו אידיוט.

ועמדתי וחייכתי כמו אידיוט. אגם Rotoiti נכבש בהצלחה!