בשבוע שעבר גיליתי שיש פרוייקט מעניין של הצבא בשיתוף הסוכנות היהודית שמעבירה חיילים עולים סוג של "קורס יסוד ביהדות" שמהווה התחלה של תהליך גיור. בסוף הקורס יש להם אפשרות להמשיך לגיור מלא - גם אחרי הצבא.

איך גיליתי את זה?

בשישי שעבר בסוף הדרשה של הרב הוא סיפר את הסיפור, אמר שהקהילה התנדבה לארח את השבת הראשונה שלהם עם הוואי דתי ושאל מי מתנדב לארח חיילים/חיילות בשבת הבאה.

תוך כדי האוכל, כשדיברנו על זה לחשתי לאמא שלי "יאללה, תארחו איזו שתי חיילות, תעשו מצווה" היא הסכימה והעניינים התגלגלו.

במהלך השבוע, שני האחים שלי אמרו שהם ינטשו את הבית לטובת שבת עם החברים ואמא קפצה על ההזדמנות והזמינה חברה ישנה שלה לישון אצלנו,

והופס – נגמר השבוע.

הגיע יום שישי, האחים עזבו, החברה של אמא הגיעה והנה דפיקות בדלת. שלושה חיילות עומדות ומחייכות בביישנות. שלושה?? איזו הפתעה מעניינת...

וככה, מבית של רוב גברי מוחלט הפכנו אני ואבא למיעוט מגדרי.

לא שאני מתלונן או משהו... J זה פשוט הפתיע אותי.

בית הכנסת תוגבר בחיילים וחיילות מכל מיני מקומות בצבא (היו סה"כ כ24 חבר'ה והם התפצלו בין שני בתי כנסת) ומשום מה בחרו חזן שניסה בכל כוחו להרדים את כולם.

ארוחת הערב הייתה מעניינת, האורחות סיפרו על החיים שלהם, על המשפחה, על הקורס, על הצבא (האמת שבעיקר אחת דיברה, השאר עדיין לא התגברו על הביישנות) ולשם שינוי לא נגררנו לויכוחי פוליטיקה רועשים.

אחרי האוכל היה שיעור אצל הרב וכל האורחים מכל המשפחות הגיעו אליו. ליוויתי את הבנות ונכנסתי להגיד שלום. פתאום ראיתי את כל החבר'ה מהאזור שיוצא לי לראות בד"כ רק במועדים מיוחדים (כלומר בראש השנה ויום כיפור)- בנים ובנות כאחד. כולם באו בעקבות החיילים/ות. מעולם לא ראיתי דוגמא יותר מוחשית ליופי הסלאבי (רוסים הם במקור סלאבים, נכון?)

אומרים שהבנות בארץ הן היפות בעולם. אמנם לא יצא לי לטייל הרבה אבל כשאני מוקף סביבי ביפהפיות למה לי לחפש במקומות רחוקים?

ואומרים שיהודי יכול לזהות יהודי מרחוק. אולי יש בזה משהו אבל בקלות אפשר לנחש מי לא יהודי – ורוב החיילים/ות שהיו שם בפירוש לא נראו יהודים. אנשים יפים, כן. אבל לא יהודים.

אולי בגלל זה אני נורא החלטתי בקשר לרוסיות. מעבר להבדלי התרבות והמנטליות תמיד יש את החשש שהן לא יהודיות.

וכאילו במקרה, התחלתי ללמוד עם התבוללות בסוף ימי הביניים בקורס ביהדות באוניברסיטה.

נושא חשוב. לדעתי במהלך השנים האחרונות יש בלגאן גדול בתחום. יש ליברליזציה בכ"כ הרבה תחומים וזה לא מפתיע שאני כיהודי דתי (אורתודוקסי) מרגיש מאויים. הרי אם פתאום יש שיוויון, פלורליזם, חופש ביטוי, הומניזם ועוד כל מיני רעיונות עם כוונות טובות – מה אם בדרך אנחנו שוכחים את מה שמייחד אותנו כעם? כמדינה? כיהודים?.....

יש לנו את אחת המסורות הכי עתיקות ומרשימות בעולם (אם לא הכי) וגם אם רובינו בוחרים להדמות (משום מה) לשאר הגויים, אסור לנו לשכוח מאין באנו. העבר אולי מאחורינו אבל הוא זה שמגדיר לנו את ההווה ומכוון אותנו אל העתיד. ובאותה מידה גם אי אפשר להתנתק ממנו.

בחודשים האחרונים אני עובר מהפך. אולי לא ממש מהפך, אבל סוף סוף יוצא לי לחקור ולהתעניין וכתוצאה מכך גם להתקרב יותר ויותר אל המקורות. יש לי עדיין המון שאלות אבל עם הזמן אני מוצא את התשובות ומבין יותר את המסורת.

אני חושב שהיום אני נמצא במקום של אהבת הבורא (והבריות) מכל תקופה אחרת בחיים שלי. וזו תחושה נהדרת! תחושה של סיפוק, של אושר, של שלמות – תחושה של מטרה מוגדרת שלאט לאט מתקרבת. אני מאחל לכל אחד מכם להרגיש ככה בקשר לשאיפות שלו, יהיו אשר יהיו.

שאר השבת עברה בכיף. בבוקר אכלנו בחוץ (אני מת על השבתות הקייציות האלה!) ונכנסנו לשאלות רציניות על הדת. הן נפתחו קצת ושאלו אותי בקשר לדת ("מה היה קורה אם לא היית דתי? ההורים שלך היו זורקים אותך מהבית?") ושאלנו אותם מה הן מתכוונות לעשות בעתיד וכו'

היה נחמד והסתיים בחיוך. במוצ"ש הייתה ארוחה גדולה ואנשים הגיעו משני בתי הכנסת והיה מאוד מרגש. נראה לי שכולם עלו בשניים שלושה קילו ואכלו יותר מאשר בכל הקניות שלהם בשק"מ בכל התקופה שלהם בצבא!

היינו צריכים להסביר להם שאוכל ביהדות זה חלק מהמסורת. אנחנו אוכלים וחוגגים לזכר כל פעם שניסו בהיסטוריה להשמיד אותנו (They tried to kill us, we survived, let's eat!).

לא פשוט להיות יהודי....