בתור ילד, אני זוכר, ההורים שלי אהבו לטייל. אין לי מושג אם הם אהבו את הטבע או את המרחבים הירוקים – כי אני זוכר בעיקר את המקומות ההפוכים. היום אני צוחק על זה שביקרתי בתור ילד בכל המקומות הכי מוזרים בישראל – פעמיים.

מה זאת אומרת?

ובכן, אני זוכר ביקורים בגני חיות, במוזיאונים, בהצגות ופסטיגלים – אבל יותר אני זוכר ביקורים לחרמון בקיץ (כשאין שלג אבל יש רוחות מקפיאות עורקים. אגב, אם חשבתם שבובת השלג הלבנה מוזרה, לא ראיתם אותה בקיץ מוקפת בקוצים ובחול...), ביקורים בכלא עכו (עוד לפני שחידשו את המקום...), מאחורי (!) יוטבתה, טיולים משפחתיים לצפת (עד היום אני לא מבין מה יש לחפש בצפת), וכמובן חוות האלפקות בדרום (אם חשבתם שקציעות ושיזפון הם קצה העולם – כנראה לא העמקתם מספיק אל תוך המדבר....)

בקיצור, אני חב להורים שלי המון תודה על הילדות הרב גונית שלי וחסרת החסכים בנוגע לנפלאותיה רבת המוזרות של המקומות היותר תמוהים במדינה שלנו.

אבל בניגוד לילדוּת, בשנים האחרונות אני שם לב שכל טיול משפחתי הופך להיות רצף לא ברור של אסונות ברמה כזו או אחרת ואני ברצינות חושב על הכנסת מזוזה לאוטו.

למשל, לפני שנתיים, במהלך טיול תמים לכרמל, טעינו קצת בין השבילים והסתבכנו קשות. אני חושב שעשינו כל דרך אפשרית הלוך וברוורס על ההר הזה עד שלבסוף, כמעט בשקיעה, מצאנו את עצמינו יורדים בין שדות חקלאיים בצד השני אל תוך יישובים לא מזוהים (ולא ממש דוברי עברית).

בשנה שעברה, ואם אני לא טועה כתבתי על זה פוסט, עשינו טיול חלומי לגליל- היינו במנרה, עשינו טרקטורונים, עשיתי את המסלול הראשון של שביל ישראל (בחצבני) אך הטיול נקטע באיבו במהלך טיול אופניים תמים בו אמא שלי קרעה לגזרים את הקרסול שלה.

השנה, אמא שלי החליטה לחגוג באיזה טרק נחמד. היא כ"כ מאושרת שהיא מסוגלת לדרוך שוב על הרגל ועוד בלי כאב. מין חגיגת ניצחון אישי על חודשים של פיזיותרפיה וכאב.

הצעתי טיול באחד הנחלים האהובים עליי ולא ממש רחוקים ובסופו של דבר (משום מה) אחי החליט שהוא מנווט אותנו לנחל באזור הגלבוע.

מיותר לציין שהסתבכנו החל מהרגע הראשון. מצאנו את עצמנו נאבקים בשבילי בקר צרים, עצים חוסמים, שיחי פרא וכמה שדות שתולים טריים (שאסור לדרוך עליהם) וממש לא בכיוון המיועד. אחי נווט אדיר עם קבלות, והוא עדיין טוען שהוא לקח אותנו בדיוק לאן שהוא רצה אבל רק "הייתה לנו בעיית חניה קטנה", כן, ברור, אי אפשר להשאיר את האוטו על צוק ולהתדרדר לבד אל המעיין למטה.

בסופו של דבר הגענו על המקום המיועד רק כדי לגלות שהיינו שם לפני כמה חודשים ואף אחד מאיתנו לא זכר איך הגענו לשם. אכן תעלומה.

הקטע עם השבילים הלא מסומנים מטריד משהו. אין שום שילוט, לפי הבוץ נראה שאנשים עברו שם בשעות האחרונות אבל בסוף השביל שמשתרך כמה קילומטרים בשיחים מגיעים לדרך ללא מוצא וצריך לחזור ברוורס את הכל...

שוויץ משהו, לא?

לפחות הייתה חוויה מדהימה! האויר היה קריר ונקי (הזכיר לי טיול בארץ רחוקה..), הנופים היו ירוקים ובראשיתיים (כמעט ללא עמודי חשמל בשמים!) וציוצי הציפורים היו חזקים יותר מכל צלצול פלאפון שאני מכיר.

היה שווה כל דקה של התברברות! J

נ.ב ראיתי את הג'יימס בונד האחרון ובמילה אחת – גבר!! (בשתי מילים: גבר גבר!)

בקיצור, תלכו לראות!