ככל שזה נוגע למחלות- אני חולה גרוע. ובאמת שניסיתי לכתוב את המשפט הנ"ל בדרכים שונות אבל בחייאת, תעזבו אותי, אני חולה. לכן אני אסביר על דרך השלילה: יש אנשים שבשבילם לחלות זה שום דבר, כמו טיול בפארק, הם שרועים להם על הספה מול הטלוויזיה עם עוגיות ותה חם, נהנים משבירת השגרה ומחכים בסבלנות שהמחלה תחלוף. לחלות זה כמעט כיף בשבילם.

אני שונא אותם.

בשבילי לחלות זה משהו אחר לגמרי. אני תופס איזו פינה חשוכה וחמה ככל הניתן, מתכרבל לתנוחת עובר ורועד מחום, כאבים וצמרמורות עד שאני ארגיש טוב מספיק בשביל לקפוץ סוף סוף לשירותים (ולהקיא את כל מה שהספקתי לא לאכול...) כשאחרים מנצלים את הזמן לשבור שיאי סיום חבילות טישו אני גוסס לי בפינה עד יעבור זעם, שונא כל רגע.

עד כדי כך אני שונא להיות חולה שזה הפך לאירוע נדיר. וטוב שכך, כי אחרת לא יודע איך הייתי ממשיך לחיות עם החולי הזה....

אם הייתה אפשרות לקחת זריקה במקום להיות חולה הייתי לוקח את כולן. ואני לא מתכוון לחיסונים, קשה לי להאמין להם. כאילו, חיסונים מוכחים כמו חצבת או אדמת זה מילא אבל מהניסיון האישי שלי כל מי שלקח את החיסון השנתי נגד שפעת חלה שבוע לאחר מכן בשפעת. גם לקבל זריקה וגם להיות חולה? לא תודה.

בצבא רפואה הייתה המקצוע שלי, מחלות היו ההתמחות שלי, וחולים היו הקהל שלי. אי לכך, באופן טבעי, המערכת החיסונית שלי פיתחה נוגדנים חזקים במיוחד. למעט כמה וירוסים אקזוטיים במיוחד ששיתקו אותי פה ושם לקראת סוף השירות אני גאה לומד שכבר שלוש שנים נדיר שאני חולה. יש לי כאב גרון ויראלי מלווה בהצטננות פעם בשנה ובזה בערך מסתכם גיליון המחלות שלי.

בגלל זה הופתעתי מאוד כשביום שני הרגשתי כאילו סמיטריילר מועך אותי, ומתחיל מהראש. אחי הקטן, שהיה חולה בשבת היה בבית ואת כל יום ראשון העברתי איתו על הספה, בצפייה בעונה האחרונה של מופע שנות ה70 (הפרק אחרון מאכזב, אם תהיתם). זה לא שאכלנו מאותה צלחת אבל לא עלה על דעתי אפילו שאני אדבק ממנו. והנה ביום שני, הגעתי לגשר שחשבתי שנמצא בכלל בארץ אחרת.

חתכתי מהאוניברסיטה הביתה ישר לכוך החשוך והחם, הראש כאב בצורה כזו שכבר הייתי בטוח שראש נוסף גודל בתוכו, הסחרחורת והצמרמורות שיתקו אותי והחום טיפס מעל ל38. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי כ"כ גרוע, והתפללתי לגאולה.

אחי, שהקדים אותי ביומיים נראה שמתאושש בקלות מהמחלה והיום, ארבעה ימים אחרי כבר מתפקד כרגיל.

לא לקחתי סיכון ובלית ברירה לקחתי אופטלגין ודקסמול כלשהו כדי לדכא את הכאב (אני בחיים לא לוקח כדורים, וזה היה שווה כי הם פעלו כמו קסם!). הרי שפעת חולפת סתם ככה תוך שבוע וכ7 ימים עם כדורים...

רק מהמחשבה על כל החומר שפספסתי באוניברסיטה ועל אי ניצול הימים האחרונים חוזר לי הכאב ראש. מי היה מאמין ששפעת פשוטה תרתק אותי בצורה כזו למיטה?... לפחות זה רק עניין של זמן עד שכל העסק יחלוף והעיניים יפסיקו לכאוב בכל פעם שהן זזות. זה באמת לא לעניין, מאגרי הטישו בבית מתדלדלים במהירות והחורף עדיין בשיאו!