בזמן השירות הצבאי הייתי בערך הדתי היחיד באזור. למרות שהחר"פ היה קרוב לצריפין הוא לא נחשב לחלק ממנו ולכן לא היה חלק מהשגחתו של רב צריפין. היה בית כנסת משובח, שברוב הזמן, כשהיה צורך, משגיח הכשרות היה אחראי עליו ודאג לתחזוקה מינימלית שלו. גם המתפללים (היחסית) יותר קבועים (מאושפזים, רופאים וכו') דאגו לתחזק אותו כשיכלו. אבל מכיוון שאני הייתי אחראי המרפאה והדמות הדתית הסמכותית ביותר באזור ציפו ממני לתפקד כ"רב מועט".

כך יצא שהפכתי ל8-ball תשובות ופניות בנושא הדת מול כל אותם חילונים סקרנים שרצו בסך הכל לשאול שאלה.

אמה מה? הם לא שאלו אותי שאלות פשוטות כמו "לקחת טישו בכיס בשבת נחשב טלטול או לא?" אלא שאלות מהותיות וקשות שרלוונטיות גם לאלה עם כיפה או חצאית ארוכה ומגדירים את עצמם כדתיים.

חבר טוב שלי מהתיכון ישב אצלי לפני כמה שבועות ונכנס איתי לשחנ"ש (שיחת נפש) עמוקה בנושא הדת ובשורה התחתונה אמר שהאמונה שלו דיי רעועה והוא לא רואה את עצמו דתי בעתיד. כבר היום, תהליך הורדת הכיפה (כסימבול לתהליך רגשי/נפשי עמוק יותר, כמובן) נמצא בשיאו והוא לא רואה את עצמו מתאושש ממנו.

"מה אתה עושה בנידון"? שאלתי, "אתה שואל אנשים שאולי להם יש תשובות? פותח ספרים עבי קרס? מחפש בכלל תשובות?"

הוא לא ענה. אני לא חושב שהוא הבין עד אז את האפשרות לשאול אנשים סביבו מה הם חושבים על אותם נושאים שאיתם יש לו קשיים. הרי אחרי שנים של רבנים ושטיפות מוח בישיבה על נושאים אזוטרים ולא חשובים כמו קושיות, סברות, משניות וכל מיני "ורמינהו" שונים בארמית הבסיס נשאר בערפל. תשובות לשאלות המהותיות נשארו באויר.

אני חושב שכל אדם שגדל כדתי וגם בבגרותו מגדיר את עצמו כדתי הצליח לצלוח את משבר גיל 16 בהצלחה וענה לעצמו על כמה מהשאלות החשובות האלה- מספיק כדי לשנות את אורח חייו ולפעול לפי החוקים והקודים המאוד ספציפיים של התורה. וגם אם אתה לא עושה מאמצים עילאיים אלא רק "משתדל", זה גם מספיק (לצורך הטיעון, כמובן)

בכל אופן, בעיקר בעקבות השיחה ההיא עם החבר, והתסכול הגדול שהנה אני יושב מולו והוא אפילו לא טורח לשאול אותי איך אני מתמודד עם הדילמות שמציב בפניי העולם הדתי והתורה ומתגבר עליהם רק כי הוא לא משער בדעתו שעלול להיות לי רעיון שיחדש לו משהו, החלטתי להעלות את המחשבות שלי לבלוג, בתקווה שאולי הן יעזרו למישהו שנמצא במקום שצריך אותן.

אני חוזר ומדגיש שאלו הם דעותיי ואינן מחייבות אף אחד. אני לא מתיימר לחשוב שהן נכונות (בעיני האורתודוקסיה המסורתית) ומשקפות את הלך רוחה אחד לאחד. בקיצור, אני מסיר כל אחריות להשלכות שעלולות לקרות כפירוש לא נכון של הכתוב. אני פתוח וזמין לכל שאלה שמתעוררת בעקבות הטקסט.

ותנסו לשמור על ראש פתוח... J

אלוקים. הישות הגדולה שנמצאת לה אי שם ואחראית על קיום העולם. זה הבסיס. בלי אמונה בקיום האל אין שום תקווה לקיום מצוותיו. אני מאמין באמונה שלמה שהוא קיים, שהוא נמצא, שהוא משגיח עלינו ומכוון אותנו בכל חיינו. הוכחות לקיום שלו תלויה בכל אחד כי לכל אחד יש מדדים שונים כדי להאמין שהוא קיים. לאחד יספיק הנס המופלא שבלידה, לאחר החלמה ממחלה קשה ולאחר ידרשו הוכחות בלתי פוסקות ימים על גבי ימים בדקויות שונות וודאות מוחלטת שאם הוא לא ימלא אחר מצוותיו הוא עלול בסוף ימיו להישלח למקום שיהיה לו רק רע. אני מאמין שלאדם כזה יהיה רע כל חייו, אבל זה סטייה מהעיקר.

"אני לא מאמין באלוקים אבל אני מפחד ממנו", שמעתי פעם מישהו אומר וזה נכון לדעתי לא רק לאנשים שמאמינים באמונות טפלות אלא גם לגבי אנשים שמשתדלים לקיים את המצוות ה"בסיסיות" בלי אמונה במֶצָווה עליהן מסיבות שונות. להלן: "המסורתיים".

אחד הדברים שהכי לא מובנים לי זה איך אנשים מסוגלים לעשות דברים שהם לא רוצים. מילא כשיש סיבות כבדות משקל כמו "אני חייב לעבוד בעבודה הזו כדי לפרנס את המשפחה" או "אני חייב ללמוד עכשיו ולהשקיע כדי שיום אחד אני אקצור את הפירות"- כי כשלסיבות כבדות המשקל יש מטרה מוגדרת אני מאמין שהיא מקדשת את האמצעים ה"זמניים" וה"מגעילים", בדרך להגשמתה.

א-ב-ל, כשאנשים עושים דברים שהם לא רוצים סתם ככה, כי הם עצלנים, כי אין להם אלטרנטיבות, כי ככה מישהו מצפה מהם או כל סיבה אחרת שלא מובילה אותך לשום דבר פרט לתסכול, עצבים וכעס (שכמובן משפיעים לך על החיים ועל האושר בכל מיני רמות)- קשה לי להבין אותו. ולא רק זה- אני בז לו שהוא לע קם ועושה מעשה לשפר את החיים שלו.

אני מאמין שזו הסיבה שספרים כמו "מי הזיז את הגבינה שלי", "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" או סרטים כמו "הסוד" ושאר ניו אייג' שיט נתפסים היום חזק בשוק רק מהסיבה שהם עוזרים לאנשים לקחת שליטה על החיים שלהם ומספקים מוטיבציה, הכוונה ורצון כלשהו באמת לקום ולעשות משהו עם החיים שלהם במקום רק לקטר.

אדם לא מאושר בלי מוטיבציה לשנות את חייו ולעשות איתם משהו שיועיל לאושר שלו מבזבז את מעט השנים שניתנו לו על האדמה הזו, שלא לדבר על אי הגשמת הייעוד שלו שלשמו הוא נשלח לכאן.

וזה מוביל אותי לנושא הבא- למה אנחנו פה.

כדי לא להישמע יותר מידי כמו באמצע מאמר שגם ככה אני מרגיש שנכתב לי מתחת לאצבעות אני אצטט את ג'ק מ"אבודים": "אנחנו פותחים את הצוהר כדי שנוכל לשרוד"

ציטוט קצת צולע ולא קשור, אני יודע, אבל א) אני ממש אוהב את אבודים. וב) הצוהר שאני מנסה לפתוח קשור חד וחלק להמשך ה"הישרדות" שלנו פה.

אני לא חושב שאנחנו רק שורדים. אני לא מאמין שאנחנו צריכים לחיות חיי נהנתנות ושפע מבלי לחשוב על ההשלכות שלנו כלפי הסביבה, האנשים סביבנו ומה שיהיה אחרינו כי הסיבה שניסיון של אלפי שנים קיבע גנטית בתוכנו את חיי החברה המשותפת, התלות ב"אחר" והרצון והמטרה להיות "טובים" (מלשון good) מאפשר לנו לחיות חיי סיפוק ותועלת, חיים שמקדמים אותנו ואת האנשים סביבנו- וזה, אני לפחות מקווה, מה שכולנו רוצים.

ולדעתי, זו המטרה העיקרית של התורה. ואחת הדרכים שהייתי מסביר את התורה על רגל אחת הייתה "מפני שהיא עוזרת לך לחתור בקלות יותר אל עבר המטרה של להיות אדם טוב יותר". היא מספקת לך מסגרת מוגדרת שדרכה תוכל להגיע אל המטרה הנשגבת הזו. אך "להיות אדם טוב יותר" דורש הרבה עבודה. ומלבד לזכויות שאתה מפיק מאותה מסגרת היא מגיעה עם חובות. המון חובות. חובות כבדים וקשים שרוב האנשים מתייאשים מלנסות ולקיים את כולם. את כל ה613 מהן. לכן, עם השנים והניסיון, הפכו מצוות שונות ל"עיקריות" ו"חשובות" יותר מהשאר ובהם מתמקדים אנשים כדי להגיע אל המטרה. אני לא חושב שזו טעות, כל עוד אדם מכיר את עצמו ומגיע להחלטה של קיום חלק מהמצוות יותר מהשאר ככזו שבאמת תעזור לו להיות אדם טוב יותר – בעצמו ובצורה מודעת ומושכלת. אדם כזה, מבחינתי, מוגדר כדתי. גם אם האורתודוקסיה לא מגדירה אותו ככזה (כי הרי הוא לא מקיים את כל המצוות), וכך החברה תגדיר אותו, כל עוד הוא יקיים את ה"מצוות החיצוניות החשובות יותר" – כמו שבת, כשרות, תפילין ואפילו כיפה שאינה מצווה מן התורה (או מצווה בכלל) או כאלה שהופכים אותו לדתי חזק יותר (לפחות מהבחינה שהוא נתפס מאת החברה): ציצית מתנפנפת וכיפה גדולה יותר.

הסממנים החיצוניים האלה, שמגדירים אותך היום מבחינה דתית מפריעים לי. האמונה, היא החזקה מכל, ודיי הבסיס לכל ההחלטה שלך, תהיה אשר תהיה, לגבי האמונה בתורה וקיום מצוותיה. והדרך בה החברה שופטת לי אותה (באמצעות כל אותם סממנים חיצוניים), לא נראית לי לעניין (בלשון המעטה ובצורה מעודנת...).

לכן, כשאומרים על אדם שהוא "מתחזק", הוא בעצם לוקח את הזמן לבלוע ביס ביס מכל אותם המוני חוקים ולקיים בקצב שלו כמה שהוא יכול מהם. וכל עוד זה נעשה בצורה מושכלת וביקורתית – זו בדיוק הדרך שאני ממליץ. לשאול על כל דבר, לנסות להבין את המניעים של כל חיוב, ויום אחד- אפילו להשאיר את ההסבר בצד (או נניח שהוא אפילו לא קיים) ולקיים את החיוב מבלי להבין את המניע שלו. להסתמך אך ורק על האמונה שלך בה' ובדרך התורה. כל עוד האמונה שלך במטרה שלה תהיה חזקה ואתה תראה שהיא משפיעה עליך להפוך לאדם טוב יותר, אתה תצליח.

עד כאן הבסיס. הפוסט הגדוש והמלא הזה עמוס גם ככה, וכל מי שהגיע עד כאן וצמא לעוד – סחתיין. אני מבטיח שיהיה המשך. עד אז, קצת אופטימיות J