בעקבות מזג האוויר הקייצי הקיצוני שנחת עלינו בימים האחרונים ואחת מהשלכותיו הגדולות – הלבוש ברחבי האוניברסיטה שהפך למינימלי ביותר (שלא לומר על גבול הנודיזם) הגיע הזמן לדעתי לגעת באחד מהנושאים החשובים בדת (מהבחינה שהיא נוגעת לכל אחד מגיל מוקדם וראוי שכל אחד יפעיל מחשבה ויגיע להחלטה עצמאית בעניין): שמירת נגיעה.

האיסור, שיש אומרים שהוא לקוח מספר ויקרא: "איש איש אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה, אני ה'" (ויקרא יח, ו), יש הלוקחים אותו כפשוטו. ויש כאלה שסוברים שהאיסור הוא מדרבנן בלבד כי הסייג של איסור נגיעה הוא מניעה מראש שאילולי שמירה עליה יש סכנה להגיע לאיסור חמור ועברה ממש. להלן, ויקיפדיה.

תיאורטית, אני מסכים. במיוחד בגיל שההורמונים משתלטים ולמחשבה הרצונית אין כמעט מקום בבחירה החופשית. כמו חיות אנחנו מונעים ע"י אינסטינקטים וקשה להפעיל שיקולי הגיון אובייקטיבים במהלך כל תקופת ההתבגרות (ואם לא מתעסקים בנושא ומגיעים להחלטה, גם הרבה אח"כ). איך ילד בן 15 יכול להכניע את הגוף ולומר שכרגע כל העסק קצת גדול עליו והוא מעדיף לחכות עד שהעניינים יסתדרו לו יותר בראש? קשה, אני יודע. אני בעצמי עשיתי לא מעט טעויות ולא מעט דברים שהיום, כשהראש שלי צלול (יחסית, כן? J) אני מבכה עליהן. ידידה ששירתה איתי בצבא ויום אחד הקפיצה אותי הביתה סיפרה לי תוך כדי הנסיעה הארוכה סיפור אישי ומרגש על הפעם הראשונה ששכבה עם מישהו וזה היה לחלוטין הורמונאלי וספונטני והיום אין דבר גדול יותר שהיא מתחרטת עליו מאשר זה.

הטענה הגדולה של הרבנים והמבוגרים היא שע"י חוסר מחשבה וקווים אדומים מוגדרים בקלות רבה עלולים לעשות טעויות (ולא רק הריון לא רצוי אלא גם דברים רגשיים שהם לדעתי חשובים לא פחות) שיתגלו כטעות בלתי ניתנת לתיקון בימים מאוחרים יותר, כשההורמונים ישקעו והשכל יחזור לשלוט.

סיבה נוספת שאני תומך, תיאורטית, בשמירת נגיעה מוחלטת היא שלאדם קשה מאוד לפתח את עצמו ו"לחקור" את עצמו מבחינה אישית ולהתבגר כשהוא חצי ממשהו. חברויות ארוכות ורציניות בגיל של שטויות וחוסר אחריות מאטות את ההתפתחות האישית. נכון שכל מי שחווה יגיד שמבחינה מסוימת זה מאוד מבגר, ובונה וכו' אבל נסו להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת. רב אחד באחד מעלוני השבת פעם נתן דוגמא יפה לזוגיות ש"אדם הוא כמו עץ. הוא גודל לאט, מכה שורשים, מפתח ענפים ארוכים, עד שלבסוף הוא מוכן לתת פרי". הנמשל הוא כמובן האדם שגודל לאיטו, חוקר את עצמו והסביבה, מפתח קשרים חברתיים, השורשים הם נמשל למסורת ולמשפחה והקשר שהוא מפתח איתם, הענפים הם ההיכרות האישית שלו עם עצמו- התחביבים שלו, התחומים שמעניינים אותו, היכולות הפיזיות שלו- את כל אלה הוא רוכש במהלך תקופת ההתבגרות, עד שלבסוף הוא אדם שלם. עץ בוגר. והוא מוכן לחפש זוגיות, לחלוק את חייו, לשתף ולתת פרי.

מהבחינה הזו קצת נראים לי מגוחכים כל הזוגות הצעירים (סביבות 20) שנישאים ונראים כאילו משחקים באבא ואימא. הם השלימו את תקופת הבגרות האישית שלהם שהם חולקים את חייהם, רגשותיהם, מחשבותיהם ובעצם כל פן בחיים שלהם עם מישהו אחר?!? מהניסיון ומההיכרות האישית שלי אני יכול להגיד את זה רק על זוג אחד (מתוך מעל לעשרה).

אבל כמובן שזה לא רק נישואין. חתונה זה המהלך הטבעי שמגיע בעקבות קשר ארוך ורציני- ויש לא מעט שמגיעים אליו לא מוכנים ונשאבים אליו בטעות.

התפיסה האישית שלי של שמירת נגיעה היא כזו:

הדת הפכה להיות חלק יותר משמעותי ועמוק בחיים שלי בסוף תקופת ההתבגרות. משבר גיל 16 הידוע נמשך בערך שנתיים-שלוש ובסופו הגיעו החלטות חשובות בנוגע להמשך החיים שלי. הדת הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנה ואיתה הקשר האישי שלי עם אלוקים. עדיין לא עמדתי על כל הפרטים ולא ידעתי בדיוק מה זה אומר, המון שאלות היו לי ורובם נשארו תלויות באוויר אבל ידעתי שזה לוקח זמן וכמו כל דבר טוב יגיע כשיגיע זמנו. אחת ההחלטות החשובות שהיה עליי לעשות זה בנוגע לבנות. העניינים השונים מגיל ההתבגרות השאירו צלקות ובכך עזרו לי להחליט לא להיכנס לשום קשר רציני וכמו שידידה שלי הגדירה את המצב שלה היום: הייתי "לא זמין רגשית". פלצני, אבל נכון.

החזרה (הרישמית לפחות) שלי לשוק הייתה כמה שנים לאחר מכן כאשר עברתי לא מעט: הצבא, תקופת החופש, תהליך התבגרות רציני והחלטות חשובות בנוגע לעתיד שלי- האישי והמקצועי.

הצבא היה תהליך חישול אמיתי. שם הייתי מוכרח להציב גבולות ולעמוד על הקווים האדומים שלי כדי לא להתדרדר, ובכן, לבהמיות. הכל עניין של מוסר. בסופו של דבר אתה נותן דין וחשבון רק לעצמך. את החי רק פעם אחת והחיים עוברים כ"כ מהר שבשום אופן אסור לך לחיות בשביל מישהו אחר או לעשות דברים שנוגדים את הצו המצפוני שלך רק כי אתה חושב על מה שהחברה מצפה ממך בסיטואציות מסוימות.

שירתתי בבסיס שרובו היו בנות. סביבי היו בנות והמטופלות ברובן היו בנות. נתקלתי במצבים מסוימים שללא ספק היו בחינות מכיוונים שונים לקווים האדומים שלי. אני מודה, היו לי כמה מעידות (עדיין, אני בן אדם..) אבל בסופו של דבר אני יכול להגיד שלא נכנעתי והצלחתי לצאת מחוזק יותר ונאמן יותר לעצמי. בעקבות השנים האחרונות הקווים האדומים שלי התגמשו יותר מהסייג המקורי שלי חז"ל. אין לי בעיה לגעת במישהי או אפילו לחבק מישהי (כשאין לכך שום כוונה רומנטית, כמובן) ואני מודע מאוד למיקום הקווים האדומים שלי ואני בטוח בעצמי שכשאני אגיע אליהם אני אוכל לעצור. עם כל האקסיות והדייטים השונים שהיו לי תמיד שמרתי נגיעה מוחלטת וכיבדתי את ההחלטה של הבחורה עוד לפני שידעתי איפה היא עומדת בנושא ומעולם לא יזמתי דבר שאיים על ההחלטה הזו.

אין מה לעשות, בכל זמן נתון עומדות לפנינו החלטות קשות ורמת המוסר שלנו נקבעת לפי העמידה לאורך זמן באותן החלטות שאנו מציבים לעצמינו. הדבר הקל הוא להתעלם מכל החלטה, להעמיד פנים כאילו היא לא קיימת או שסימן הקריאה הגדול עדיין לא הפריע לנו ולעשות ככל העולה על רוחנו. לחיות על פי אינסטינקטים זה קל, לחיות ללא מוסר זה פשוט, לעשות מה שרוצים בלי לחשוב על השלכות מוסריות זו הרמה הפשוטה ביותר- חיות עושות כך, טיפשים עושים כך, אנשיים שאינם מסוגלים לפעול לפי עקרונות חיים כך. ואני מרחם על כולם. מן הסתם, אם קראת את הפוסט עד כן אינך אחד/ת כזה. אחד הסיפוקים הגדולים ביותר הוא הסיפוק שבלעמוד בציפיות שלך מעצמך ולהתגבר לבדך על מכשול שנראה לך בהתחלה כבלתי אפשרי. יש אומרים שהוא אפילו יותר טוב מ.. טוב, אתם יודעים