אני מאמין שזה עניין של זמן עד שהבלוג הזה יסגור שעריו...

כלומר, או עקב הפסקת כתיבה מצידי או סגירת השערים בכוח ע"י סגירת ישרא, כמובן.

חבל לי, אני אוהב לכתוב.. והלוואי והייתי יכול להשקיע בזה יותר. במהלך התקופה האחרונה (מאז שהודיעו על כוונת נענע לסגור את ישר לאלתר) התחלתי לקרוא את הבלוג מהפוסט הראשון. המטרה הייתה, מעבר לנוסטלגיה, לקבץ את הסיפורים שכבר מזמן הספקתי לשכוח לספר בסגנון של "אלבום דיגיטלי", כמו שעשיתי בזמנו לטיול מניו זילנד.

הקריאה העלתה בי לא מעט רגעי צחוק ונוסטלגיה, על תקופה נעלמת של העבר הרחוק, והזכירה לי עד כמה שהחיים מהירים, משתנים, מתקדמים במהירות ולא רחמניים.

וגם- שאנחנו אולי קצת משתנים, אבל הרבה נשארים אותו דבר.

סגנון כתיבה משתנה, קיטורים על כלום, אנשים שבאו והלכו, חברים שמצאתי דרך הבלוג, והמון המון זכרונות וחוויות. התיעוד פה מדהים אבל חסרים פה לא מעט פרקים מהחיים. בעיקר הפרקים הרגשיים. אולי בגלל זה הוא היה ונשאר- "תפוז מכאני", כי זה הצד שבא לידי ביטוי פה..

ובעיקר צחקתי. צחקתי על מי שהייתי, על מי שאני. הקריאה החוזרת פרצה אצלי סכרים של אהבה שבהחלט הייתי זקוק להם עכשיו.

המציאות היום שונה לחלוטין מהמציאות (וההתמודדויות) לפני עשור. ולא רק מבחינה אישית. לחשוב שבימים הראשונים של הבלוג הזה עוד לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית וברוב הפלאפונים לא הייתה אפשרות sms.. הטכנולוגיה הייתה בסנטימטר נמוכה יותר מהגובה שאפשר להיכנס ללונה פארק של ההיי-טק.

אבל גם מבחינה אישית: המשפחה שבדרך, הקריירה המתפתחת, חשבון הבנק, המיסים, מילים שהיו רחוקים ממני כמו חיתולי טטרה, משכנתא והפרשות לפנסיה הופכים לרלוונטיים יותר ויותר, ואין מה לעשות.. היום הכל מתומצת יותר, מצוייץ בסטטוסים אל האוויר, הוירטואליות השתלטה לנו לחלוטין על החיים. אני אפילו לא מרגיש צורך לעדכן בפוסט על טיול נהדר וגדוש תמונות מדהימות וחוויות מיוחדות כי בשתי לחיצות כפתור מהסמארטפון זה חשוף לכל העולם ותפוצתו. החיסכון בזמן עצום.

אבל משלמים על כך בחלקים מהנשמה שלנו.

ואין לי עודף מהנשמה. האנרגיות יופנו לאפיקים אחרים, כנראה לדור ההמשך... J

�   היו שלום ותודה על הדגים! �

אחד השינויים הגדולים שההאצה האדירה של הטכנולוגיה בשנים האחרונות גרמה להם היא שינוי מהותי בעקרון הזמינות.

ההשוואה לא חייבת להיות ל-"לפני הוואטסאפ ואחרי הוואטסאפ", שבו אתה נמדד ונבחן (וגם מקבל ביקורת) על מהירות התגובה שלך, אלא גם בהשוואה לאורך ההסטוריה עד היום.

קחו את סיפור יציאת מצרים, לדוגמא (היום ראש חודש ניסן, אפרופו האקטואליה)- משה הגיע לפרעה מספר פעמים. עזבו לרגע את עניין האיומים, המכות, הקשחת הלב וכו' כפי שמסופר בתורה, אלא מבט שונה על הסיפור- פרעה תמיד היה בארמון כשמשה הגיע אליו. לא קרה שמשה הגיע ופרעה "בדיוק היה בציד תנינים במעלה הנילוס", הוא ישב בכיסה, במקום קבוע ופשוט קיבל אותו כשהגיע.

מצד שני, פרעה תמיד ידע להשיג את משה כשהצטרך. בד"כ זה היה אחרי איזו מכה, הוא שלח שליחים או זימן אותו בעצמו אליו – וזה לקח זמן. כל עניין המכות לקחו כמה חודשים טובים וארוכים.

ולדוגמא אחרת- מלחמות. מלחמות הופכות עם השנים והטכנולוגיה למהירות יותר. אם פעם צבא היה חונה מול צבא אחר, עושה שרירים ומתכונן לקרב באיזה עמק רחב, בהמשך היו צבאות קטנים יותר עם כלי הרס גדולים ויעילים יותר, אח"כ זה כבר הפך לחרחור מלחמה, מלחמה, תגובת נגד וניצחון בימים בודדים.

היום אפשר לתמצת הכל במילים בודדות. הכל נדרש לתימצות. יש לנו יותר זמן ופנאי לעשות הכל בצורה יעילה וקלה יותר אבל הרבה יותר דברים לעשות, אי לכך - התקשורת מצטמצמת. אנחנו מתכתבים בסמסים, במספרי תווים מוגבלים... בהברות... באייקונים.

אני לא מבקר את סוג התקשורת הזו (לא הפעם, בכל אופן), כי יש לה הרבה יתרונות (לסיים שיחה עם האישה בסמיילי או לב במקום במשפטי אהבה משתפכים חוסך המון זמן ואנרגיות.

אני מניח שאת כל ההתכתבות של משה ופרעה היו יכולים לסיים היום בכמה ימים בודדים וכמה שורות של התכתבות. באדפטציה להיום מכת החושך יכולה להיות יום ללא חשמל (או wifi?)- ובום, העם נשלח בהצלחה.

במלחמות, מלחמות הסייבר יכולות לקרות תוך כמה שעות (בבוקר מוחשכים כמה אתרים, בצהרים יש תגובה, בערב כבר ארגון מסוים לוקח אחריות, הופקו לקחים, ומתכוננים לקרב הבא).

ואתה? אתה צריך להיות שם ולהגיב כשמישהו מחפש אותך.

"בשביל מה יש לך פלאפון?!?", לא פעם שמעתי. "יש לך אינטרנט חופשי, למה אתה לא מדליק אותו??", מקנטרים עליי חברי המשפחה, אבל הכי מעצבן זה לקבל טלפון עם הטענה- "למה אתה לא עונה בוואטסאפ/להודעה/בצ'אט וכד', שלחתי לך אותו לפני שתי דקות!"

הנורמה היום שאתה תמיד חייב לקחת את הפלאפון איתך, אחרת לא תהיה זמין ולא יוכלו להשיג אותך הפכה לאובססיה. שמעתי לא מזמן שאפילו יש הפרעות חרדות חדשות שנכנסו לDSM על הפחד מאיבוד הטלפון ואי הזמינות. אנשים שוכחים את הארנק או המפתחות אבל חס וחלילה אם ישכחו את הפלאפון (יש אפילו המלצות לשים את המפתחות ליד הפלאפון כדי שהן לא יישכחו בבית).

אתמול מצאתי את עצמי מדבר (מדבר!) עם חבר, ומתלונן על כך שחברים אחרים ששותפים לקבוצה שנפתחה לא מזמן בוואטסאפ כדי לשמור על קשר לא מגיבים בה. תהינו יחד מה יכולים להיות המניעים שלהם (עסוקים? אין זמן? לא יכול להיות, הרי הם פעילים בפייסבוק, שולחים מיילים, ובהחלט אפשר למצוא זמן לכתוב כמה מילים בקבוצה... הם פשוט לא מראים על נכונות/רצון לשמור על קשר.. זה הכל), ככה זה נתפס, וזו המסקנה המתבקשת. הרי לא יכול להיות שלאנשים שכל אפשרויות העולם נמצאים - literaly- בכף ידם, אין את היכולת להגיב כשצריך. זה כנראה משהו מכוון (זה לא שאתה לא יכול, אלא לא רוצה).

תחשבו על כמה הפגיעה יכולה להיות קשה בין בני זוג... אני חוויתי לא פעם האשמה של "למה לא לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיב, הרי ראיתי שאתה מחובר!" או יותר מזה: כשרואים תגובה שלי בפייסבוק בזמן שאני אמור לעבוד או כשאני אומר שאני בזמן ישיבה ולא עונה להודעות אבל זמין בוואטסאפ וכו'. נכון ששינוי הגדרות הprivacy אמורות לשנות את זה, אבל היום אתה חשוף לחלוטין בכל שעות היממה. ואוי ואבוי לך אם יש לך נייד והוא לא דלוק!

בסופ"ש האחרון סיימתי לקרוא (בשקיקה, אשכרה בשקיקה) ספר מעניין שקיבלתי במתנה (כחלק ממבצע 1+1 ביום ההולדת האחרון) ולא היו לי ציפיות לגביו אבל ריתק אותי לחלוטין בשם- "קולו של המלאך" (מתורגם מצוין מצרפתית) (הפרק הראשון בסאלונה). אם לעזוב את הסיפור בצד (התימצות בלינקים), מה שרלוונטי לכאן הוא עקרון הזמינות. מדובר על שני זרים שמנהלים, כמו מרביתנו, את החיים שלהם דרך המכשיר הנייד וכשהוא מוצא את עצמו בידיים של מישהו אחר, אנחנו מגלים שכל החיים שלנו פרוסים לרגליו, כולל הסודות של כולנו, החלקים הקטנים והשונים שמהם מורכבת אישיותנו, ועברנו. בעזרת השלמת המידע דרך גוגל- אפשר לקבל עלינו את התמונה הכמעט מלאה של מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו וכמעט כל פרט רלוונטי עלינו.

בספר, למרות הבדלי השעות, הסופר מדגיש את קטנותו של העולם בעזרת הטכנולוגיה. לא משנה באיזה יבשת אתה ומה השעה, אתה יכול לשלוח מכל מקום בגלובוס הודעה/מייל/שיחה, ומישהו מהצד השני יענה לך במהירות שיא. אם אתה לא עונה, סימן שמשהו חמור קרה/קורה.

ואף אחד לא רוצה שיחשבו שמשהו חמור קרה/קורה לו כשכל מה שהוא עשה זה לא לקח את הנייד לשירותים ודווקא אז היו חמש שיחות שלא נענו, ועשרים קבוצות מטרטרות שהספיקו לפתח תיאוריות שלמות- החל מ"איזה סנוב!", ועד הספד וירטואלי.

אחת ההנאות הגדולות של שבת, מעבר לעצירה מוחלטת של טירוף היום-יום, זמן למשפחה, וקריאת ספרים שהזנחת היא היעדר הזמינות. הפלאפון במצב שבת! יכולים לנסות להשיג אותי, לשלוח לי הודעות, לתייג אותי בפייסבוק, לסמס לי, ולטרטר לנייד עד כלות הבטריה-

אבל המנוי אינו זמין J

הבלוג הזה מלווה (ומתעד?) את חיי ומחשבותיי כבר עשור (או לפחות רשמית, ביום הולדת הלועזי שלי- 18.1.14).

אם לסכם את התקופה הזו בשתי מילים: הזמן טס!

מבחינתי, יום ההולדת הוא לא רק יום של מסיבות, מתנות וברכות אלא גם יום של חשבון נפש, מבט על השנה האחרונה ותכנונים לשנה הקרובה. אילו חלומות הגשמתי עד היום (או לפחות מה עשיתי כדי להגשמה), האם אני עומד ביעדים שהצבתי לי (תורניים, זוגיים, מקצועיים, משפחתיים וחברתיים), ותוהה לעצמי לגבי העתיד הקרוב והרחוק.

עם כל שנה נאספים להם תובנות חדשות, עוד קצת ניסיון חיים, עוד קצת לקחים ועוד קצת תהיות ומחשבות. חבל שאת כולם (או לפחות רובם) לא יוצא לי להעלות על הכתב כדי להיזכר בהם בשלב מאורח יותר. מה שכן, בשנה שחלפה הוואטסאפ והטוויטר ספגו לא מעט מהסטאטוסים השנונים שקפצו לי לראש רק מבחינת הזמינות שלהם (ואורך היריעה), כי להשקיע ולכתוב פוסט לוקח זמן שלרוב אין לי.

איזה כיף זה להציץ בהסטוריה של הבלוג, ליום הראשון שהוא רשמית נפתח, ליום הראשון שהוא באמת נפתח (חודש קודם), לעבור בין הפוסטים הראשונים השונים, להתענג על הפוסטים היצירתיים, השנונים, המצחיקים והמקוריים ובאותו זמן לתהות איפה אותו בחור נעלם? האם הוא עוד קיים בי? האם ההתבגרות עושה את שלה? האם השנים מקהות את התכונות שכה הערכתי בתור בן 20+?

אולי האנרגיות קיימות אבל מופנות לאפיקים אחרים ולא לדף?

אם כך אז חבל.. כי ליחסים מקצועיים אין תיעוד כתוב שאפשר להתענג עליו עשור לאחר מכן (אלא אם כן מחרטטים ביוגרפיה עסיסית בערוב הימים).

ושום דבר לא משתווה לדפדוף רנדומלי והגעה לפוסט שמזכיר נשכחות..

אגב, אותם סנדלים הלכו בטרם עת שכעבור כמה שנים אמא הכניסה אותם למכונת הכביסה ["מה, אני תמיד מכניסה אותם לשם"..  –"אַת מָה???"], והם לא היו ראויות לשימוש יותר...

אז מה נאחל לי לרגל יום ההולדת העברי שחל היום ולציון עשור לקיום הבלוג?

שאמשיך לעשות חיים, לקצור חלומות, לתעד אותם בצורה הכי טובה שיכולה להיות (כלומר, מעל 64 תווים ולא רק כסיכום ויזואלי באינסטגרם), לא לשכוח שפעם היה פה שמח – ואין שום סיבה שלא יכול להיות גם בעתיד...

והכי חשוב, להמשיך לחיות ולנצל את הזמן לטובה, כי בלי זה כולנו סתם עוד נשמה מבוזבזת.

מזל טוב לי!  J