הפריטים היקרים שיש לי בארון: משקפיים של גוצ'י, 1500 שקל. נעלים של אמריקן איגל, 600 שקל. ג'אקט ונטייג', 200 שקל. ולרגע אני שוחכת גם מהגינסים שמחיר לאחד לא יורד מ400 שקל.
אני בזבזנית, הכסף והשופינג הם האוויר והמים שלי, אני מאמינה ששבועיים בלי שופינג יגרמו לדעת שלי לטרוף את עצמה ואני אטעלף ואמות.
אל טטעו- אני לא ילדת שמנת מפונקת, השכר של ההורים שלי הוא שכר מינימום ואנו חמש נפשות הגרות בבית של 4 חדרים, הכסף אילו אני מכורה הוא כסף שאני מרוויחה בדם וביזע, פשוטו כמשמעו.
הבעיה היא שכשאני נכנס לקניון אני שוחכת את אותן שעות בהן עמלתי בסמול-טוק עם לקוחות, ואפילו יותר גרוע- ניקוי ופינוי שולחנות.
שמות של מותגים מעוורים אותי, ואני, כאחוזה בתוך אמוק, נקרעת לכל כיוון כשידיי מלאות בשקיות.
חוץ מההתמכרות הקטנה שלי לבגדים ואקססוריז, אני לוקה בהתמכרות לא קטנה לאלכוהול. וכבזבזנית מצויה- גם על אלכוהול אני מבזבזת את מיטב כספי. אין מצב לשבת בפאב ולא לצאת עם חשבות של 250 שקל לפחות. ולא פעם השארתי טיפ של 30% מתוך שכרות. הברמנים שלי מרווחים. על חשבוני.
החיים שלי תלוים בהתמכרות. בין היתר אלכוהול סיגריות ופרוזאק, מי ייתן וההתמכרות לבזבוז תמשיך להיות הבעיה העיקרית שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
