מפתיע אותי שאני זוכרת את הססמא כל פעם מחדש.
אתם מכירים את זה שיש לכם תחושה שמשהו צריך לצאת מכם?
תובנה...או מחשבה או משהו כזה.
אני יכולה להתחיל מלהגיד כמה שהכל בסדר...
שטוב לי בחיים, הלימודים, החברה, המשפחה, החברים...
לפעמים אני מרגישה שבגלל שכל כך טוב לי, אין שום דבר מעניין בחיים.
ולמה אני צריכה עניין?
זה לא שמשעמם לי.
אבל אני מרגישה שרק כשאני נופלת, דברים זזים ואני מתקדמת.
ומה רע עם להשאר במקום?
תכלס, כשבמקום טוב, למה צריך לזוז?
על בסיס קבוע יושבת לי אני קטנה על הכתף, אבל אני מעצבנת.
היא גורמת לי להרגיש לא בסדר כשאני לא לומדת או עושה משהו שאני צריכה.
ואני בהספק טוב. מותר לי גם לא לעשות כלום.
אני מתגעגעת לרוב החברים שלי.
ואני מרגישה שאני לא חברה טובה כי אני כמעט לא מתקשרת.
וגם כשאנחנו מדברים אני לא מתקשרת...
וגם עם ההורים לא כל כך, ולא עם אחים שלי...
מזל שיש לי את בת הזוג שלי.
כבר שנה, ואני מאוהבת בצורה שלא ידעתי שקיימת.