יושבת בשקט בחדר הומה אדם.

מביטה על העולם במבט שקוף, והוא מביט עליי בחזרה.

דיבורים חסרי ערך מקיפים אותי במערבולת עמומה של מלמולים חרישיים.
יושבת לבדי בתהום של מחשבות.

שומעת את הדממה, רואה את האוויר המקפיא.

 מגששת בשדה של בדידות, זוחלת לכיוון אור מתעתע של תמימות ואושר.
מסתתרת בפינה של פחד.

עוטפת את עצמי בשמיכה חמימה של הדחקה, עוצמת עיניים כדיי לא לראות את העולם שנועץ בי סכינים קפואים של רוע.