| 2/2009
 פוסט-יאוש.
הבחירות האלה התבררו כמהפיכה. נכון, האנשים לא התחלפו, אף אחד לא ממש ניצח, ואנחנו נקבל את אותה ממשלת ליברמן-ביבי-ציפי-ברק שידענו שנקבל. אבל אם נרים את העיניים מספירת המנדטים וממשחק הכיסאות, נראה שהבחירות האלה מרחו את תמונת העתיד של הפוליטיקה הישראלית לרוחב הקיר.
הישן מת והוחלף בדברים אחרים. ברק וביבי, שהיתה להם החוצפה לעשות קאמבק, נכשלו. ברק התרסק ולקח את המפלגה שלו אתו, וביבי, במקום לחזור בתור האביר על הסוס הלבן, חוזר כמישהו שהצליח לקפוץ על העגלה כשהתחילה לנסוע ועכשיו נלחם על הכסא עם הטרמפיסטים האחרים.
העבודה הפסיקה להיות מפלגת שלטון אפילו בתיאוריה. למפלגה עם 13 מנדטים אין זכות להחשיב את עצמה בתור איזה מפא"י שהשלטון הוא מקומה הטבעי. כבר מזמן לא היה לה שום דבר להציע חוץ מהגודל שלה, ועכשיו גם את זה אין לה. המפלגה הזאת מתה בצורתה הנוכחית ומה שנשאר ממנה יהיה רלוונטי רק כחלק מתוך איחוד תנועות שמאל עתידי, אם יהיה כזה.
הליכוד איבד את מעמדו כמפלגה שורשית וכ"בית". אם ביבי אשכרה היה צריך לשכנע בוחרים לא לערוק לליברמן משיקולים קואליציוניים ולהתחנף לימין המטורלל כדי לגרד פחות משלושים מנדטים, הוא בבעיה. הליכוד רץ לבחירות האלה על הפרצוף של ביבי, על מה הוא ירוץ כשביבי לא יהיה כאן?
מרצ מתה סופית, ותודה לאיש עם הזקן שגר בשמיים על זה. שמענו את נאום ה-"נפיק את הלקחים" המסורתי, שוב, אבל לא נשארו עוד לקחים להפיק. כל הלקחים ידועים כבר חמש עשרה שנים. אם היו מפיקים אותם אז היה אפשר, אולי, להשתמש במרצ כפלטפורמה לאלטרנטיבה משמאל, אבל הם העדיפו להמשיך בשלהם. אי אפשר לפנות רק לקיבוצניקים ותושבי כפר שמריהו, לחשוב שאפשר פשוט להעביר כמה חוקים, לחתום על הסכם מעל הראש של אזרחי ישראל ולהתחבא מאחורי בג"צ אקטיביסטי ועדיין להיות אלטרנטיבה. זה יותר כמו הגרסה החילונית של יהדות התורה.
אידיאולוגית "ארץ ישראל השלמה" מתה בשיח הציבורי. כל המפלגות מבל"ד עד ליברמן מוכנות למסור שטחים ולפנות מתנחלים. חלק ממה שנקרא עכשיו ה"כתומים" יתבצר במעוזיו על הגבעות ויהפוך למטורלל יותר ויותר. חלק אחר, ואת ההתחלה שלו אנחנו רואים במפלגת "הבית היהודי", יחליף את כיבוש האדמה בכיבוש התודעה. באיצטלת "חינוך יהודי" ועבודת שטח חברתית, הם ידחפו את מסריהם הרעילים לציבור החילוני שיקבל אותם בברכה משום שהוא מעולם לא פיתח זהות משלו. מי שזהותו היא "לא מקיים מצוות" אבל חשוב לו להיות "יהודי", יאכל את הבולשיט הלאומני-משיחי בלי מלח. את הקדימון למה שיקרה בחברה הישראלית ראינו בהשתלטות הרבנות הצבאית על תחום החינוך בצה"ל. ראינו איך הרבנים מפמפמים לחיילים חילוניים אידיאולוגיה של ג'יהאד יהודי ומספרים להם ש"המוסר היהודי" רואה בעין יפה הרג אזרחים. לא היה חילוני אחד שמבין מהחיים שלו מספיק כדי לזרוק ל"רב" בפרצוף את אברהם אבינו אומר "התספה צדיק עם רשע?".
הבחירות האלה היו בחירות על זהות. השתייכויות שאיתם מגזרים שונים יכלו להזדהות כבר לא שם. כל המפלגות שהיו "בית" לאיזה מגזר או קבוצה איבדו את הרלוונטיות שלהן והתרסקו. העניין הוא שבחברה השבטית שיש לנו כאן, אף פעם לא היתה זהות אחרת. מדינת ישראל נלחמה בהיווצרות הזהות הישראלית כי היא רצתה שהמדינה תהיה "יהודית", רק שאף אחד לא הצליח להגדיר בצורה מוסכמת מהי "יהדות", מיהו "יהודי", מה זה הדבר הזה שנקרא "מדינה יהודית" ומה מעמדם של המיעוטים בה. אז זהות ישראלית נוצרה, מהבחינה שכמעט כל מי שחי כאן מגדיר את עצמו, באופן מסויים, גם כישראלי, אבל אף פעם לא יצקו בה תוכן אמיתי.
עד שהופיע ליברמן. ליברמן הבין שהמושג "ישראליות" יכול להיות מושג מאחד ולכן הציע זהות ישראלית אינסטנט של דגל, הימנון, צבא ו"מי שלא איתנו-נגדינו". כל מה שצריך לעשות כדי לספק את הצורך שלנו בזהות זה להיות אזרח ממושמע, להצדיע לדגל ולשנוא את כל מי שלא מוכן להיות כמונו. אתה ישראלי אמיתי כי אתה לא משתמט ופה זה נגמר. ליברמן היה היחיד שהציע תשובה למה שבאמת מטריד אותנו ולכן הוא ניצח בבחירות האלה. והוא הולך לגדול. את החלל שנוצר בימין הישן ממלא עכשיו ימין חדש, שטחי, דפוק ומסוכן, אבל אפקטיבי.
בשמאל, לעומת זאת, לא נוצר משהו שימלא את החלל. חד"ש לא יכולה לעשות את זה כי היא אף פעם לא תוכל להיות משהו אחר מאשר מפלגת נישה אופוזיציונית נצחית שמתבשמת מהצדקנות של עצמה. היא תישאר איתנו עוד הרבה זמן, אבל אף פעם לא תהווה אלטרנטיבה.
כדי ליצור אלטרנטיבה, השמאל חייב להציב חזון משלו לזהות ישראלית. מול חזון הסמלים ומלל ה"נאמנות" של ליברמן צריך להציב חזון של ישראליות ת'כלס. אנחנו ישראלים כי כולנו חיים על אותה פיסת קרקע, חווים את אותן צרות, מתערבבים בתרבויות אחד של השני וחולקים חיים, שפות ועתיד משותפים. כולנו, מכל הדתות, העדות והמגזרים, תקועים כאן ביחד ומזה צומח מרקם תרבותי שהוא שלנו, ואף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום.
אלטרנטיבה משמאל צריכה להצמיח שורשים בחברה הישראלית. היא לא יכולה להיות כמה קבוצות של אנשים שנגנבים מהטרנדיות, הקוליות או הטהרנות האידיאולוגית של עצמם. חלאס עם זה. אם אתם לא יכולים להסתדר עם מי שלא מדבר בז'רגון שלכם, אין לכם מה להציע וזה בכלל לא משנה כמה אתם צודקים.
וחלאס עם הקטע של "נעשה שלום ואז נדאג לחברה". המקום להתחיל הוא במישור החברתי. לא כמה "חוקים חברתיים" קוסמטיים שיוקפאו בחוק ההסדרים הקרוב אלא ללכלך את הידיים בעבודת שטח מאסיבית בסחלה של המדינה הזאת. אי אפשר להרשות לעצמינו את הצדקנות של "אין אפשר להתעסק בזה כשילדים מתים בעזה?". הגישה הזאת היא מה שדוחף את המדינה הזאת לידיים של ליברמן ושות' וזה רע גם לילדי עזה, למרות שזה מאוד נעים לכמה שמאלנים שאוהבים להיות הכי צודקים ולהתפעל מדיוקנם המוסרי במראה כשכל מסביבם עולה בלהבות.
אלטרנטיבה משמאל חייבת להציע פיתרונות. אף אחד לא ישים בשלטון תנועה שאומרת "אם היינו מכירים בחמאס ולא מטילים מצור על עזה אולי לא היו קסאמים". השלטון צריך לדעת איך לעצור אותם עכשיו ולשכנע ביכולת שלו לעשות את זה, ובנכונות שלו להשתמש בכוח אם האלטרנטיבה המדינית לא מצליחה.
המפתח להצבת אלטרנטיבה זה להצמיח שורשים ברוב מגזרי החברה הישראלית, לדבר בקול אחד עם כולם ולהתנהג כמו ממשלת צללים. לא מספיק לבכות על טעויות שנעשו בעבר ולהלקות את עצמינו על חטאינו, צריך שיהיה מהלך אלטרנטיבי מוגדר, יישים, מעשי ובעיקר, כזה שיוכל להיות מקובל על רוב הציבור, גם אם זה אומר שהוא לא הכי נכון וצודק בעולם. כרגע, אין בשמאל שום דבר שדומה לזה, לא בטוח שיהיה כזה עד הבחירות הבאות ומקס הזועם לא יודע איך עושים דבר כזה. אבל מתישהו יהיה צריך לבנות משהו כזה כי עד שזה לא יקרה, השמאל יצטרך להצביע לאנשים כמו ציפי ומופז או למפלגות שרק יגרמו לו להרגיש פחות רע עם עם עצמו בגלל שהצביע בשבילן, לא כאלה שישנו משהו. כמובן שכל זה לא יקרה עד שלא נתייאש סופית מכל מה שיש עכשיו בשמאל ונישאר בלי כלום. מקס הזועם כבר התייאש מזמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
