| 9/2006
 קונפורמיזם.
טוב, בהמשך לסדרת הליכלוכים על הימין והשמאל, אנחנו מגיעים לחארות האמיתיים. המרכז.
אז השמאלנים יכולים להיות רכיכות יפי נפש וונא-בי אידיאליסטים ומלאים בממבו ג'מבו המתחסד של עצמם, אבל לפחות ברמת התכל'ס, הם בכיוון הנכון. והימין, טוב, אם לצטט את השמן העצבני מ"ביג לובובסקי", "תגידו מה שתרצו על הנאצים, אבל לפחות היה להם אתוס".
מקס הזועם חולק בגדול על המתנחלים וספיחיהם, אם המצב יגיע למלחמת האזרחים הממשמשת ובאה עלינו, מקס הזועם ובת-אל מתלאובות אשתמוע כנראה יסתכלו זה על זו דרך הכוונת. אבל עם יד על הלב, מקס הזועם יעדיף לשתות כוס בירה עם מישהו מהם מאשר עם אחד האנשים ה"שפויים", האפרוריים, הקונפורמיסטים, הקלישאתיים והמהוגנים שמרכיבים את "המרכז".
אל תבינו אותי לא נכון, כמה מחברי הטובים הם בלה בלה בלה והכל. אבל מה לעשות, יש דברים שמעלים לו את הסעיף יותר מכל גילוי של מטורללות פוליטית.
אז מה בעצם כל כך רע באיזון, ב"שביל הזהב", בלראות את התמונה הגדולה, בלא להיות קיצוני לשום כיוון לא לראות הכל בשחור ובלבן?
התשובה: שום דבר. אין בזה שום דבר רע בכלל, להיפך, ככה בדיוק צריך, השאלה היא איך.
הדרך הטובה והנכונה היא להיות גם שחור וגם לבן, יין ויאנג. שחור עם קצת לבן בהרמוניה עם לבן שכולל קצת שחור, לקחת את כל הקצוות ולאזן בינהם בהרמוניה. זאת המשמעות של "לראות את התמונה הגדולה".
הדרך הדפוקה זה פשוט לערבב את השחור והלבן עד שייצא אפור אחיד וביצתי. אפור כמו אהוד אולמרט, אפור כמו אהוד ברק, אפור כמו החיים האפרוריים של האנשים האפרוריים שמצביעים בשבילם, אפרורי כמו שכונה במודיעין שמאוכלסת בפועלי היי-טק אפרוריים עם מאזדות בליסינג בחניה ושני ילדים שבוהים על המסך בקלטות וידאו שההורים המעפנים שלהם שמו כדי לקבל מהם קצת שקט.
סון-דזה כתב ב"אמנות המלחמה" את המשפט "מי שלא מבין את נזקי המלחמה, לעולם לא יבין את תועלת המלחמה".
מי שמבין את נזקי המלחמה ינסה להימנע ממנה ויעשה ככל יכולתו להשיג שלום. אבל אדם כזה, כשיצטרך להילחם, יילחם כמו שצריך, מהסיבות הנכונות, והמלחמה שלו תביא תועלת (עד כמה שמלחמה מביאה תועלת למישהו).
זה איזון.
אז השמאל מקבל פריחה כשמדברים על מלחמה והימין נכנס למקלטים כשמדברים על שלום.
אז היה אפשר לחשוב שמרכז מאוזן ושקול יידע לעשות שלום ולא יפחד להילחם כשצריך. אבל המרכז הפוליטי שלנו לא יודע לעשות לא את זה ולא את זה. לכן, כשהוא מנסה לעשות שלום זה מתפוצץ לו בפנים, ואז, כשהוא הולך להילחם הוא חוזר עם הזנב בין הרגליים.
המרכז הוא זה שבמקום ללכת עד הסוף עם כל דבר, לא הולך עד הסוף עם שום דבר.
המרכז הוא זה שהלך לאוסלו, אבל עשה את זה בסטייל "חצי קפה חצי תה". הוא עשה את זה לאט, המשיך לבנות התנחלויות, ניסה לעגל פינות והתבחבש חודשים על גבי חודשים על השאלה הגורלית האם ב"פעימה השניה" צריך לסגת מ-12% או שמא מ-14% משטח A.
אין פלא שהסכמי אוסלו התפוצצות לאלף חתיכות. וכשזה קרה, המרכז אפילו לא היה מוכן לתת מענה צבאי הולם לטרור הפלסטיני. בגלל זה הצבא מתעסק בכל מני בולשיט כמו "הורדת חמושים" והטרדת אוכלוסיה אזרחית.
לפעמים ללכת חצי דרך זה יותר גרוע מלא לעשות כלום. אם היינו לוקחים את תהליך השלום ברצינות, הולכים עם זה עד הסוף והפלסטינים הכל זאת היו מפוצצים אותו, היתה לנו את כל ההצדקה לפתור את העניין הבטחוני צבאית, עד כמה שאפשר. אבל המרכז לא רצה להיות "קיצוני" ועשה תהליך שלום אפרורי שהוביל למלחמה אפרורית, אף אחד מהם לא הביא לשום הישג.
תהליך שלום רציני, עמוק ומרחיק לכת שמנוהל על ידי ממשלה שמוכנה להילחם עד הסוף על מה שאי אפשר לוותר עליו היה מצליח. זה היה מייתר לחלוטין את המלחמה הזאת.
אבל ה"זהירות", ה"מתינות" וה"שפיות" של המרכז האפרורי גרמה לפלסטינים להבין, ובצדק, שאין עם מי לדבר, ומנסיון העבר, האלימות תביא אותם יותר רחוק.
מה שהכי גרוע זה זה שאז כולם מתחילים להגיד ש"ניסינו לעשות שלום והערבים לא רצו", שקר מוחלט, והמדיניות הצבאית ההססנית וחסרת התועלת מוציאה מחוריהם את כל המטורפים שרוצים להתחיל לטבוח באזרחים.
אז הימין חושב שאולמרט הוא שמאל והשמאל חושב שהוא ימין, בעצם, הוא פשוט שום דבר. המחנה הפוליטי שהוא מייצג לא אומר כלום, מדובר באפסים בלי שום אג'נדה, אפילו לא אג'נדה מוטעית, שלא יודעים לעשות שום דבר כמו שצריך ושהגיעו לכיסאות המרופדים של השלטון (הדבר היחיד שמעניין אותם באמת) רכובים על גבי קלישאות מיינסטרימיות חבוטות בתמיכת אנשים שפוחדים להיות "קיצוניים", לעצבן מישהו או סתם לחשוב בכוחות עצמם.
הפוליטיקאים המושחתים הם הבעיה הקטנה, הבעיה הגדולה היא אותם אנשים שילכו אתם באש ובמים לא כי הם מאמינים בהם אלא בגלל שהם "הרע במיעוטו", בגלל שהם לא רוצים להיות "קיצוניים", בגלל שהם לא רוצים להפעיל את הראש יותר מדי ובגלל שהם תמיד יעדיפו את הרע המוכר על פני חוסר הוודאות שבאה עם הפעולה הפשוטה של נקיטת עמדה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
